מבעת לזכוכית
מוברקת למשעי, העולם נראה כמו נוף מתחלף הנגלה מחלון רכבת אקספרס אירופאית,
המעתיקה אותך ממדינה למדינה בשעות ספורות.
רק במקום
יערות, נהרות ושדות חיטה צהובות כמו מטבעות זהב במערה, בה אלדין מצא את המנורה,
היו אלה אנשים, שחלפו על פניהן של הבובות בחלונות ראווה של חנויות מותג, קונספט,
בוטיק או כל שם אחר, שגרם ללקוח פוטנציאלי לעצור ולהיפרד מסכום כסף שלא בהכרח תכנן
ולא בהכרח היה לו, רק כדי לרכוש את הזכות להתנהג שוב כמו ילד ולהקניט את החברים
שלו: "אני קניתי בחנות קונספט ואתה לא, נה-נה-נה-נה!" אחרת איך עוד הוא
יאמת את הזהות שלו אם לא אוכל להרות שגם הוא קיים, גם הוא על המפה של קניון מפורסם
בצפון תל אביב, גם הוא עושה צ'ק אין בפייסוש וציק אוט בקופה וכוווולם מכירים אותו,
כי אם אין פוסט, מה הבדל בינך לבין מודעת אבל במקומון שממלא אף אחד לא באמת קורא...
הבובות היו
בודדות. כל מה שהן רצו, זה לשוחח עם מישהו, לחלוק איתו אין ספור סיפורים, או אולי
פשוט לעמוד לידו ולהרגיש שרואים אותם; כשכיבו את האורות ומלבד שומרים עייפים
שבקושי גררו את רגליהם על השיש המצוחצח, לא נשאר זכר לאדם, הבובות היו משוחחות אחת
עם השנייה וחולקות חרש חוויות של היום שעבר ולא יחזור לעולם. אחד לרבעון, הבובות
היו באות במגע עם נפש חיה. היה זה לעיתים בחילופי העונה או הקולקציה כשהיו מפשיטים
ומלבישים אותו לעיני כל, מבלי להתחשב בצניעות הפרט. וכל זה היה שווה את זה, ולו רק
בשביל האינטראקציה, קרה ככל שיהיה, עם אנשים 'חיים' שבמקרה הטוב שמרו עליהן
והלבישו אותן בעדינות, ובמקרה הפחות טוב, היו מפרקים להם גפיים כי זה רק פלסטיק.
בזמן שמבקרי
הקניון, שחיפשו הוכחה חברתית והצדקה לקיום שלהם, הסתכלו על הבגדים שהבובות היו
לבושות בהן, הבובות הביטו אל תוך העיניים שלהם בניסיון לקבל תשובה לשאלה אחת – למה?
למה הריקנות?
למה הרדיפה
אחרי האופנה האחרונה?
למה הקיום היה
מסוכם בשופינג?
למה מעולם לא
הביטו בהם?
למה מעולם לא
דברו עם בני הזוג שהתלוו אליהם? לא, לא על הנחות, קופונים ו'מה יגידו החברים
כשיראו אותנו', אלה עד הדברים החשובים והכואבים באמת, דברים שהסתתרו בין המילים.
דברים כמו חלומות, פחדים, תקוות ושאלות, אותן השתיקו בלחישות של כרטיס אשראי
במסוף. אותו הצליל שגורם למטייל הבודד לקפוא במקום ולחשוש לחייו, נתן להם סיבה
לחיות כי הרי 'משיהו צריך לשלם על כל "הלחישות" האלה', אבל האם אלה החיים
שהם חלמו עליהם – הם מעולם לא טרחו לענות ובינינו, למי יש זמן לחשוב על שטויות
ולהיות רוחני כי בין משכנתא לארנונה יש סייל, סוף עונה, יום שישי השחור בנובמבר
ויום שישי צבעוני ביוני...
ילדים סבלו
במסע הקניות של הוריהם, בדומה להוריהם, שסבלו בביקור התקופתי אצל רופא השיניים. הם
ניסו לומר לאבא ואמא שהם רוצים לראות את הבריכה האקולוגית בחוץ, ללטף צפרדע חיי,
ולא צעצוע מפלסטיק, ולטפס על איזה עץ; אבל הורים השתיקו אותם בצעצועים וסתמו להם
את הפה בממתקים, בתקווה שהם יגדלו מהר ויבינו שגודל האהבה הוא כמספר הקראט בטבעת ואם
איכפת לך באמת – 'גהץ מאמי, גהץ'... לפעמים לאחד מהילדים היה מזל וההורים שלו היו
'שוכחים' ממנו במסע הקיום האין סופי שלהם שהם קראו לו "מאזן בוחן". הילד
היה עומד מול חלון ראווה ורואה את הבובות, לא את הבגדים, את הבובות. רואה נפש
יצוקה בפלסטיק ותקעה במנח של הוט קוטור, ספורט-אלגנט, בייבי דול סקסי או חליפה
עסקית המשדרת הצלחה ומאה לייקים בפייסבוק ואלף עוקבים אינסטגרם, וכל זה במחיר
מצחיק של 999.999. בזמן הקצר הבובות היות מספרות לילד את הסיפורים שלהם ומקשבות
לסיפורים שלו – איך זה מרגיש 'שם' מחוץ לחלון הרכבת המהירה שהנוף הוא רק תמונה
מסרט רץ; עד שההורים היו 'מוצאים' את הילד ודואגים למחוק לו את הזיכרון עם מנה של
גלידה וקרפ צרפתי אגב, קרפ באנגלית הוא סלנג למילה חרא... אבל אולי זה מעניין רק
אותי, אז נניח לסמנטיקה; בכל אופן, ההורים היו אוספים את הילד, עם משפט בסגנון: "מה
כל כך מעניין שם, זה רק בובות פלסטיק וזה בכלל לא הבגדים בשבילך, חמודי"
ודואגים למחוק לילד את הזיכרון בדומה "לגברים בשחור" שהסתירו את הפעילות
שלהם על כדוה"א ומחקו זיכרונות לכל מי שבא איתם במגע.
באחד מימי שישי
מצאתי את עצמי בקניון המדובר. הלכתי עם לקוח הסובל מאלצהיימר, שחיפש את אשתו ולא
זכר שיש לו ילדים; ובאחת ההפסקות עצרתי והבטתי סביבי, הייתי בובת ראווה ואנשים
עברו דרכי כי לא זיהו בי בן אדם; אני משער שהייתי לבוש בבגדים של 3 ב- 100 ולכן,
כמו שמחבל עובר על פני חייל קומנדו מוסווה, חלפו על פני החיים-המתים כאילו לא הייתי
שם. עמדנו אני והבובות, מביטים על 'מצעד הגאווה' של מסגרות אשראי והמשרתים שלהם
ופתאום, שאלה אותי אחד הבובות החמודות, שלבשה טייץ, גופיית ספורט ונעליים מהדגם
החדיש שהפעם 'באמת לא מרגישים אתם' – כנראה זיהתה בי קולגה – את השאלה שכנראה הטרידה
אותה באופן אישי כבר הרבה זמן: "מה היית עושה עם היית יכול להרשות את כל
זה?" במוחי הבזיקו ישר מילות השיר המפורסם: "לו הייתי רוטשילד..."
כאורת ברודווי, אבל השאלה הייתה 'שווה פרוטה' ולכן עמדנו שם, היא – מאחורי
הזכוכית, אני – מאחורי 3 ב-100, שקופים לחלוטין, בעודי חושב והיא ממתינה לתשובה.
דמיינתי את
עצמי בתור משרת נאמן של מסגרת אשראי ומאזן בוחן. עבד לאדונים נדיבים אשר ידעו לתת
ביד רמה לאילו שפרטו את זמנם בכספם; ראיתי את עצמי יוצא מחנויות עם שקיות שוות, את
הלייקים זורמים לסלפים שלי, ביחס ישיר לכספי שזרם לחנויות דרך חברות האשראי.
דמיינתי שפע חומרי ואהבה שקונים בכסף, חברים שנאמנים כל עוד אתה מזמין אותם,
מעריצים שהולכים אחריך כל עוד אתה מפזר פרורים ופותח להם דלתות. דמיינתי את כל זה
ומעבר וככל שדמיינתי, כך הרגשתי שאני רוצה לצאת החוצה.
בגדים, שווים
ככל שיהיו – לא ילבישו נפש כואבת ולב בודד;
חפצים, יקרים
ככל שיהיו – לא ימלאו חלל, שאדם אחד יכול למלא עד אינסוף;
אלפי לייקים
ועוקבים – לא יהיו בלוויה שלך, וישכחו אם תפסיק לעלות פוסטים ולמלא את החלל הריק
מתוכן שלהם;
שקיות, עמוסות
ככל שיהיו – לא יחליפו מגע חם של יד אוהבת;
חווית קניות,
נעימה ככל שתהיה – לא תספק זיכרונות וחוויות שנחרטו בלב וגורמים לו לפעום חזק בכל
פעם מחדש;
כרטיס חבר
מועדון והנחות, נדיבות ככל שיהיו – לא יחזירו את הזמן, בו הלכת עם היקר לך, מחובק
על שפת הים והיית משוער שבאדם כי לב אחד פעם בשני גופים.
אני רוצה לחזור
הביתה. אמר הלקוח.
פניתי לבובה
החמודה וראיתי שהיא מחייכת אליי – עניתי לה על השאלה. חייכתי בחזרה ומיהרתי לצאת
החוצה, שם חיכתה לי הבריכה האקולוגית עם הצפרדעים החיים, מהם אפשר להתפעל ללא
תשלום.
הבטתי לאחור
וראיתי את רכבת "הקניון" דוהרת קדימה ומשאירה אותי בחוץ, באמצע שדות
חיטה צהובות כמו מטבעות זהב במערה, בה אלדין מצא את המנורה.
פניתי ללקוח
שלי וראיתי שבין התקפי המחלה, הביט בי אדם שזכר את אשתו ואת ילדים שלו, אדם שראה
אדם נוסף עומד מולו. ורגע לפני שצלל למצולות המחלה, אמרתי לו את הדבר, אותו כל כך
רצה לשמוע:
בוא נלך הביתה.
הוסף רשומת תגובה