8 בפברואר 2015

שחקן ספסל


שנת 2014 היתה מאוד... מעניינת ומשכילה עבורי - ניסיתי כל מיני שיטות אימון, בניתי תוכניות לעצמי, נפצעתי, יותר מפעם אחת, אך יחד עם זאת לא הפסקתי להביט לעומקו של הקנקנן ולהבין את המהות והסיבה לכל אירוע שחוויתי.

אני רוצה לשתף אתכם, קוראי הנאמנים, באחת מאותן הארות שחוויתי עם שחר של שנת 2014.
באותו הזמן הסתובבתי עקום – תרתי משמע, נתפס לי הגב בהכנה לאליפות קטלבל ("טמטום" שלי שלימד אותי וזרק אותי קדימה בהבנה של בניית תוכניות אימון ועל כן אני אסיר תודה!) – ובמצב מצער זה באתי לאסוף את הילדים שלי מהגן לגינת המשחקים שנמצאת ממול.

הם רצו להם לשחק ואני צלעתי עד לספסל הקרוב, התיישבתי ושקעתי בעולמם הוירטואלי של פייסבוק, אינסטגרם ותיבת דואר, כשמפעם לפעם אני מוודא שהכל בסדר עם הקטנים, מנגב להם את האף ומקלף קלמנטינה...

והנה, רצה אליי הילדה שלי, כולה מחויכת ואדומה מהאויר הקריר של תחילת דצמבר ואומרת:

-          אבא, בוא נשחק שאתה תיהיה הזאב ואנחנו החזירונים ואתה תרדוף ותתפוש אותנו!
-          חמודה בכיף אבל אבא סובל מהגב ולא יכול לרוץ אחריכם L
אכן לא יכולתי, גם ללכת זקוף היה אתגר... כאב לי לראות את האכזבה בעיניה, כאב גרוע בהרבה מכל גב תפוס!

בלב כבד חזרתי לספסל והבטתי בילדים שלי חוזרים לשחק. דבר זה חזר על עצמו מספר פעמים – הבן שלי נפל ולא היתי מסוגל פיזית להרים ולקחת אותו על הידיים, הילדה בקשה לשחק במשחק אחר ולא היתי מסוגל...

מצב חרא! בשדה הלוחמה הפסיכולוגי גם הייתי מובס כי ההתקף שהיה בד"כ משתחרר תוך שבועיים, הפעם נתקע ותקע אותי לשישה שבועות, דבר שלא היתי מוכן אליו נפשית ופשוט נשברתי – לאט אך בטוח שקעתי לתוך דכאון, דימוי עצמי נמוך ותהיות על מה אני עושה בתחום הזה בכלל...

במקביל היה עלי להעביר סדנאות והרצאות שקבעתי כך שהקרב שלי עם עצמי התיש אותי לגמרי ומצב רוחי הלך והדרדר ולרחמים עצמיים והמצב היה הולך ומחמיר אלמלא החברים והקולגות שתמכו בי לאורך התקופה, אך הדבר הנורא ביותר המתין לי בסיבוב כמו שודד שממתין לקורבן אקראי בסמטה חשוכה.

באחת הפעמים שאספתי את הילדים למגרש וכהרגלי התיישבתי שקוע בנייד, גברה בי תחושה קרה כמוות שמשהו לא קשורה, משהו היה חסר, משהו מת!

במבט מזוגג התנתקתי מהנייד והבטתי סביב – על המגרש, הילדים שמשתוללים, צוחקים ונהנים, על ההורים שיושבים כל אחד בפינה שלו תקועים בתוך הנייד... ואז זה הכה בי:

הילדים שלי התרגלו למציאות בה אבא נכה, לא משחק ולכן אין טעם לבקש ממנו - הם ויתרו עליי!

התקפלתי מרוב כאב בבטן ותחושת שנאה, עצבים ואז חוסר עונים שלי במצב הציפו אותי! התעוררתי בבת אחת למציאות איומה, ראיתי את המטריקס – ההורים כמו זומבים ישבו בתוך הנייד וביצעו פעולות מכניות של אף נוזל – שקית במבה – צעקות של "לא", "אל" ו- "בוא הביתה" והילדים היו לגמרי מנותקים מהוריהם והצורך בתקשורת הפיזית שבאה לידי ביטוי במשחק המשותף!

הפכתי לשחקן ספסל.

את נבחרת הכוכבים של שיקאגו בולס האגדית כולם זוכרים: ג'ורדן, רודמן, פיפן, קוקוצ', גראנט... אבל מישהו יודע איך קראו ל"שחקני הספסל" של הקבוצה?...

כשאיבדתי יכולת תנועה בסיסית באותה התקופה, מוחי התפוצץ בשאלות כמו:  

·         מה זה משנה כמה קג' מסת שריר ו/או אחוזי השמון יש לך וכמה גבוהים המספרים שלך על המוט עם יכולת התנועה שלך היא אפס?..
·         אם אתה לא מסוגל לנוע חופשי בחלל ולא שולט באיבריך – מה לעזאזל עשית כל אותן שעות בחד"כ?..
·         האם כל האימונים שלי לא חזקו אותי מספיק כדי להגן עליי?..
·         האם אני לא יודע לבנות תוכנית לעצמי?..
·         מה חלש ומה לא חזקתי?..
·         האם זה קשור למצב הפיזי או רוחני?..
·         אולי זה שיעור מלמעלה?..
הנסיון הנואש שלי להבין השבית אותי לגמרי - PARALYSIS BY THE ANALYSIS והרחיק אותי מהאימונים...

לקחתי את הזמן כדי לצאת למסע של חיפוש משמעות עמוקה יותר לעצם האימון הפיזי...

STRONG FIRST אומרים:

STRENGTH HAVE A GREATER PURPOSE

כל דבר שאני עושה צריך להפוך אותי לשחקן יותר נבון, יותר חזק ויותר סבלתי אל מנת לאפשר לי להיות יותר זמן במשחק אך יחד עם זאת גם לשחקן יותר שלו שמבין שלרדת לחילוף ולרדת מהמגרש הם שני דברים שונים...

כיום, במבט לאחור, אני מבין שנסתרות הן דרכי האל והשיעורים שלו קשים וכואבים לפעמים אך הם תמיד בזמן המתאים ובתזמון הנכון, על כך אני אסיר תודה כי בדיעבד, הפציעה האחרונה היתה לנקודת מפנה דרמטית עבורי!    

באותו היום למדתי את אחד השיעורים החשובים ביותר בחיי:

לעולם לא לרדת מהמגרש!


!Let YOUR monkey out

פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search