18 בדצמבר 2020

מתח ראשון

 


-        אבא, תמיד היית חזק? – שאל אותי, לילה אחד ניקיטה. בדיוק חשבתי על סיפור נוסף והוא פשוט הרים להנחתה!

-        מה פתאום! מעולם ל עשיתי או עסקתי בספורט. אמא לא ממש הרשתה לי.

-        אבל אני רואה אותך כל בוקר מתאמן. חשבתי שאתה עושה את זה מילדות.

-        לא חמוד. את הילדות שלי ביליתי עם ספרים...

-        אבא, אל תתחיל!

-        לא מתחיל. שאלת – עניתי.

-        אז מה, התחלת להתאמן רק שהיית מבוגר?

-        בערך, כן.

-        ולמה סבתא לא הרשת לך להתאמן?

-        כי ביום שנולדתי – חליתי מאוד חזק. הרופאים אמרו לאמא – סבתא שלך – שאני אמות תוך שבועיים ושהיא בערך צריכה להתפלל לנס.
לא מתתי.
מאז, סבתא פחדה עליי וגוננה אותי מכל. שם התחיל הסיפור שלי עם הבריאות, עם מה כן אפשר לעשות ואיך אפשר לשנות אמונות ותפיסות של שנים...

-        ממש כמעט מתת? – ניקיטה נשמע מודאג ורציני פתאום.

-        כן. אבל זה היה מזמן וכמו שאתה רואה, היום אני חיי, בועט ומציק לכם 😊

-        אבא, איך התחלת להתאמן?

-        או! הכל התחיל מהמתח הראשון.

-        מתח ראשון?

-        כן. עליות מתח – שאתה נתלה ומושך את עצמך למעלה. מה שאתה כבר יודע לעשות, רק חבל שכמו עם ספרים אתה...

-        אבא!

-        טוב-טוב. את המתח הראשון עשיתי רק אחרי שהגענו לישראל. הייתי בן 15-16 לערך...
והנה לך סיפור לפני שינה, ניקיטה:

***
כאמור, כשגדלתי בתור ילד עם "מערכת חיסון חלשה" ובלי אבא, לא היו לי הרבה ברירות. אמא עשתה את העבודה הכי טובה שידעה לעשות – בתור אישה. אך התפקיד של גבר – זה שמלמד אותך להתאמן, להגן על עצמך, לקוח אותך לדוג וכו' – נשאר ריק.
בבית הספר בו למדתי בברית המועצות, לא היו מורים. היו אנשים שהעבירו את החומר – כמו שיש לך היום בבית ספר, אך לא מורים. אנשים שיודעים להצית בך את האש, לתת לך ביטחון עצמי ולפרוש כנפיים.
בעצם כן הייתה מורה אחת. מורה לרוסית. אני לא זוכר את שמה. זוכר שהיה לה שיער בהיר ושהיא הייתה אישה יפה. כשהבאתי בפעם הראשונה את הסיפורים שניסיתי לכתוב בהשראת הספרים שקראתי – הייתי מאוד עדין ושביר בתור ילד שחולק משהו כה אינטימי – היא לקחה אותם הביתה, החזירה לי למחרת ואמרה בחיוך רק וטוב-לך, שאת התחושה שלו אני זוכר עד היום:
"זה מאוד יפה, מישה. יש טעויות כתיב אבל אתה כותב יפה. תמשיך."
***

-        ומאז אתה כותב סיפורים, אבא?

-        כן. כל פעם ניסיתי משהו אחר, אבל המשכתי לכתוב תמיד והמשכתי לקרוא כדי ללמוד איך עוד אפשר לכתוב.

 

ובחזרה למתח הראשון –
***
מורה להתעמלות שלי היה עובד. היא היה מגיע נותן תרגילים ומפרגן רק למי שהיה מצליח. הפחד הכי גדול שלי היה טיפוס בחבל. לא היה לי מושג וכוח איך לעשות זאת. שניסיתי – צחקו עליי. הייתי מרבה להיות חולה. וברוב שיעורי ספורט ישבתי בצד עם ילדים שמנים שצחקו עליהם. ונתנו הרגשה שאנחנו "סוג ב" עם אנחנו לא מסוגלים לעשות ולו מתח אחד...
כשהגנו לארץ, הסיפור חזר על עצמו גם בבית הספר היסודי אליו הלכתי.
ואז הגעתי לתיכון אורט "רמת עופר".
אני אזכור את המקום ואת האנשים עד יום מותי, ניקיטה. שם פגשתי מורים שהצילו את החיים שלי. מורים שהם שליחים. מורים שבדוגמתם הראו והאירו לי את הדרך ועזרו לי להבין מה ומי אני רוצה להיות שיהיה גדול.
היה שם מורה להתעמלות – משה דיין. היו לו שתי עיניים. הוא עלה מצרפת. שירת בצנחנים – חיילי קומנדו שאתה מכיר ממשחק – והתנהג אלינו כמו חיילים.
אסר עלינו לקרוא לו בשם הפרטי, אלה רק "המורה". אמר שצריך להרוויח את הזכות לפנות אליו בתור משה.
תיזז אותנו, אימן אותנו אבל – מה שמעולם לא פגשתי לפניו – הוא עודד כל אחד מאתנו! 
את השמנים, את החלשים, את כולם! תמיד הייתה לו מילה טובה לומר ותמיד חיפש דרך להראות לנו שכל מאמץ שנעשה הוא טוב! כל צעד שנעשה שהוא שונה מלוותר לעצמנו ולהאמין שאנחנו מי שגרמו לנו להאמין שאנחנו – הוא ניצחון!

 ***

-        אבא, זה כמו שאתה תמיד אומר לי "הכי חשוב שתנסה. שלא תוותר. שכל עוד אני עושה כמיטב יכולתי – ניצחתי."

-        נכון מאוד, חמוד. למדתי זאת ממשה דיין.
***
יחד עם הקשיחות, היה במשה משהו מאוד רך ומאוד אוהב. היום, אחרי כמעט שלושים שנה, אני רואה זאת היטב.
יום אחד, אחרי שיעור התעמלות, בו עשינו את המתח הארור – וכמובן שלא הצלחתי. אחרי כמה ניסיונות בהן זייפתי מכות חשמל – מה אתה צוחק ניקיטה?! 
לי לא היה מצחיק להית תלוי לרעוד כאילו מדגדגים אותי. חה-חה-חה. מצחיק מאוד בן. 😊 – ירדתי והתיישבתי בצד, אך הפעם הייתי עצבני. כעסתי. פעם ראשונה שהיה איכפת לי.

      אחרי השיעור ניגשתי למשה:
"המורה, אני לא מצליח לעשות מתח. מעולם לא ידעתי. לא היה לי מי שילמד אותי. תמיד צוחקים עליי. מה אני יכול לעשות?"
כנראה, אני כבר לא זוכר, אמרתי את זה בכזאת כנות ופגיעות ילדותית שמושה עצר, הביט בי ובפעם ראשונה ראיתי שעיניים שלו מלאות באהבה לילדים שהוא מלמד ועושה כמיטב יכולתו להעביר להם את הערכים שהוא עצמו למד הן מהבית והן מהשרות בתור חייל קרבי.
הוא שם יד על הכתף שלי, לקח אותי הצידה, הביט בי ארוכות, כאילו מנסה לוודא שאני באמת מוכן, ואמר:
"אל תשים לב לאילו שצוחקים עליך. אף פעם אל תיתן להם להגיע אליך!
שמע לי –
לך ותמצא מתח ליד הבית שלך.
כל יום תלך אליו ותנסה.
בהתחלה, אתה לא תצליח.
זה בסדר!
תמשיך לנסות.
בסוף זה יקרה."

באותו היום הלכתי לים. לחוף שליד הבית של סבתא – אליו אני נוסע עד היום – וניסיתי, וניסיתי;
כל יום הייתי מגיעה. מנסה. נכשל. חוזר הביתה.
ואז, יום אחד, ללא הרבה ציפיות – אפילו לא זוכר מה חשבתי – נגשתי למתח, קפצתי ועליתי.
לא הבנתי איך קרה ומה קרה שמצאתי את עצמי עם הסנטר מעל המתח.
קפצתי שוב, משכתי ושוב עליתי.
קפצתי שוב, ונשארתי למטה – נגמור הכוח.
אך לא היה איכפת לי.
עשיתי את המתח הראשון שלי!
למחרת, עפתי לתיכון, מצאתי את משה ובהתלהבות סיפרתי לו את מה שקרה.
משה, שבדיוק עמד ו"חפר" משהו לתלמידים אחרים, הביט ברצינות, מחזיק את הפאסון של מורה קשוח ואמר: "כל הכבוד מיכאל.", ואז הסתובב אליי כדי שתלמידי אחרים לא יראו – חייך אליי וקרץ לי קריצה עליזה של שותף לסוד של שנינו.
***

-        ככה למדתי לעשות את המתח הראשון שלי, ניקיטה.

ניקיטה לא ענה לי.

הוא ישן שינה עמוקה של ילדים ושל צדיקים.

תפסתי על המיטה שלו, כיסיתי אותו בשמיכה, נישקתי ולחשתי באוזנו:

 

" בהתחלה, אתה לא תצליח.

זה בסדר!

תמשיך לנסות.

בסוף זה יקרה."


אומרים שתת מודע זוכר.

אני בטוח שכן.

כמו שאני בטוח שאני אמשיך לנסות...


פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search