27 בדצמבר 2015

קרובים רחוקים


השעה היא 05:40 בבוקר.

אני יוצא החוצה אל החצר של הבניין, אחרי שזחלתי את דרכי מטה במדרגות מהקומה הרביעית, שם רגלי היחפות פוגשות לראשונה את הבטון הקר של הכניסה.

מספר צעדים והנה זה, לפני "ים של דשא" גבוה (טרם נגזם ע"י עיריית ראשון לציון) המפריד ביני לבין העץ והמעקה – אביזרי שיגרת בוקר קבועים שלי (על הראשון אני מטפס ועל השני אני קופץ / זוחל / "מפסטל" (הכוונה לפיסטול – סקווט על רגל אחת)) – הנה זה בא, אני עושה צעד ראשון וכף רגלי פוגשת את הדשא והאדמה הלחים מטל של בוקר...

ברגע זה הזמן עוצר מלכת.

המוח שלי מתפוצץ בתחושות, שאלות וחששות – מה אם הדשא מלוכלך, מה אם יש שם זכוכיות או משהו שאני עלול לדרוך עליו, מה לגבי כל מיני חרקים / זוחלים, אולי איזה קוץ יפצע לי את הרגל...
המערכת הפרופריוספתית שלי משתוללת (במובן המילולי) מרוב המידע החדש שחודר אליה דרך כפות רגלי, בזמן שאני פוסע אל עבר העץ, שהיא צריכה לאבד ולהחזיר למנהל הראשי בחליפה האפורה השוכן בגולגולתי...

לפתע "בעל הבית משתגע" ומחליט להתגלגל...

פרץ חדש של תחושות, האור בוער מרוב הדם שמגיע אל ומהקולטנים.

והנה הגעתי אל חוף המבטחים – רגלי פוגשות בשורשים הענפים של העץ העתיק שראה דברים מימיו.
הטיפוס היה חוויה פריימלית (תזכרו את המילה כי תיכף נחזור אליה) לא מהעולם הזה!

כבר טיפסתי בנעלים אך הפעם הרגלים נאחזו בעץ - כאב המחבק את בנו אחרי פרידה ארוכה – כאילו מעולם לא התנתקו ממנו, העומס מהידיים ירד ואני יכול לנשום ולהרגע!

תחושת הביטחון הולכת וגוברת – אתה לא תחליק ולא תיפול, יש לך נקודת משען (רמז: כפות רגליי) והידיים שלך חופשיות להניע אותך מענף לענף...

...הנה סיימנו גם את הטיפוס.

הרגליים רועדות והדופק בשמיים – הלחץ הכללי על מערכת העצבים שלי ניכר.

הקפיצות ועבודה על המעקה עוברים חלק.

אני זוחל את דרכי בחזרה אל הדירה, סט אחד של מקסימום שכיבות סמיכה ולהעיר את הילדים, לפנק אותם בארוחת בוקר של אבא, לארגן-לפזר ולהתחיל עוד יום מיני רבים בשרשרת חיי אשר תמשך עד אשר ה' יחליט שהספיק לי...

-----------------------------------


הדבר שקדם לבוקר הגורלי שתואר לעיל, היתה הבעיה שנתקלתי בה בזמן שחזרתי (אחרי הפסקה של כ- 28 שנה) לטפס על עצים – הנעלים, אותם הנעלים בהם שמנו את כל תקוותינו ובריאותינו, לא החזיקו אותי – הרגשתי אורח לא רצוי על העץ ותחושת: "הנה אתה מחליק, נופל ושובר לעצמך את הגב/מפרקת" ליוותה אותי לאורח הטיפוס וחזרה בזמן שידיי נאחזו נואשות "באויר" של הגזע האיתן.

אני מרגיש איך הידיים שלי מתאמצות יתר על המידה, בזמן שהן גם צריכות להיות נקודת משען וגם להניע את הגוף (בשלב הזה ברייסינג לא טורם יותר מדי) - אני מרגיש חסר בטחון ומפוחד - החשש ליפול למטה הינו ממשי...

לכן, אחרי מספר טיפוסים עם נעלים, החלטתי שמחר בבוקר אני עושה זאת בלי.

כאמור, היתי מוכן לטפס ברגלים חשופות על העץ אך לדרוך על הדשא, בבוקר, בחושך... היתי מוכן בראש אך לא בגוף...

מאוחר יותר באותו הבוקר, כשלקחתי את הילדים לביה"ס וגן, ישבתי לבדי עם כוס קפה והרהרתי על החוויה שהיתה 90 דק' לפני.

מה קרה? למה קרה? איך קרה?

השאלות התרוצצו במוחי ויחד עם גרגירי הקפה, שקע גם הסערה בראשי ותודעתי התבהרה כשמיים אחרי הגשם...

התשובות החלו להגיע אחת אחרי השניה.

הנעלים המיתו את התחושה בכף הרגל והפרידו אותנו מהשורשים וממקור האנרגיה שלנו – אמא אדמה!

זה הזמן להיזכר במשמעות של כף הרגל ברפואה הסינית, באומנויות הלחימה, באנטומיה (שתי השרשראות, כפיפה / פשיטה מתחילות מכף הרגל ואם הרקמה שלה נוקשה נחשו יפה יכאב לכם?..) ובעולם הריצה יחפה / מינימליסטית...

המשעשע הוא שמכל החששות שפקדו אותי באותו הבוקר, לדרוך על חרא של כלב / חתול היה הדבר האחרון (למרות שהיה הכי סביר, בהתחשב בחינוך הירוד של בעלי הכלבים...) שהטריד אותי, המפגש עם "הלא נודע שם למטה" הוא זה שהטריף את גופי.


אנחנו חיים בעולם של ניכור, בסביבה שאנחנו זיהמנו ובטבע שאנחנו רוצחים באופן עקבי ושיטתי!

אנחנו דואגים להפריד את עצמינו מהסביבה וגם אחד מהשני ע"י חוצצים מתוחכמים המסתתרים תחת השם הנוצץ של "קדמה ואבולוציה" ומשלמים המון כסף כדי להתקרב אליה בחזרה!

חופשה אתגרית בקרואטיה / שיט במלדיבים / חופי התכלת של תאילנד / הטבע הפראי של קנדה...

ואם אין לך מספיק כסף, לך תתקרב לטבע באילת או תטייל בגולן...

אנשים כמה דפוקים ומפגרים אנחנו יכולים להיות אם אנחנו מוכנים לשלם הון תועפות כדי לרבוץ עם תחת ערום על פאקינג חוף ים!?

מה שונה החול בתיאלנד מהחול של בת ים?

אם אתם "להתקרב לטבע" לא צריך לעבור מדיה / שכונה / בית / אזור.

- בתיאלנד נקי יותר?

- נכון!

אבל מי אשם שהחופים שלנו נראים כמו שהם נראים אחרי שישי-שבת?!..

אתם!!!

כולנו אחראים על הסביבה שאנחנו חיים בא ומוכנים לשלם יותר כסף כדי לחרבן בסביבה שמישו אחר מוכן לנקות אחריך...


*** הערה: ההשוואה בין בת ים לתאילנד היא לשם טיעון ש- "לא חייבים לנסוע להודו כדי לעשות מדיטציה".

בשבוע שעבר, חבר וקולגה אייל קולורני העביר הרצאה לסטודנטים שלי בקורס קטלבל שאני מעביר ואחד הנושאים שעלה הוא נושא הטרנדים.

יודעים מה הטרנד החדש "שמטריף את המדינה" (את העולם ליתר דיוק)?

המילה פריימל (אמרתי לכם שנחזור אליה) וכל דבר פריימלי שהוא!

זה כמו מיונז שהומצא אי שם ב- 1806 ונדחף לכל סוג אוכל מאז...

אימון כוח פריימלי - למרות מדובר בסקווט, פרס ודד ליפט, זה לא כמו אימון כוח רגיל, אולי בגלל שצריך ללבוש אור נמר שהזמנת ב E-BAY...

תנועה פריימלית - ... אני מכיר שש תבניות תנועה בסיסיות (תודה "לסבא" דן ג'ון) וכל השאר זה שילובים על שתיים או ארבע...

אוכל פריימלי - טוב נו....

עבודה פריימלית - תן לאנשים לחרוש שדה ובערב לאף אחד לא יהיה כוח להתרוצץ עם סכינים או להפיל מטוסים וכשהם יוכלו את האוכל "הפריימלי" שנקצר "אימון כוח פריימלי" הם יהיו בריאים ומאושרים יותר!


סקס פריימלי מישהו?..

אנשים יקרים, לפני שאתם לובשים בגדים "פריימלים" ונעלים "מינימליסטיות", באממא ש'כם – לכו יחפים קצת במדשאות הציבוריות של של מזרח ראשון, דרום ת"א ובת ים – מבטיח לכם אימון "פריימל הארדקור מאזרפאקר"!

הא, אל תשכחו גם את הדבר החשוב ביותר:
!Let your (primal) monkey out


פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search