המשל, השאלה והתוצאה.

לא תמיד אני צריך להית זה שכותב.
יש אנשים שכתבו דברים לפני וכתבו טוב ממני; 

שלוש שאלות
פעם אחת עלה בדעתו של מלך מסויים, שאם ידע תמיד את הזמן הנכון להתחיל כל דבר,  אם ידע מי האנשים הראויים שיקשיב להם וממי להתעלם, ומעל לכל, אם ידע מהו הדבר החשוב ביותר לעשות, לעולם לא ייכשל בשום דבר שיקח על עצמו.

ומשעלתה המחשבה הזאת על דעתו, פרסם המלך בכל רחבי ממלכתו, שיתן פרס גדול לכל אחד שיוכל ללמד אותו מה הוא הזמן הנכון לכל פעולה, ומי הם האנשים הנחוצים ביותר, וכיצד יוכל לדעת מה הוא הדבר החשוב ביותר לעשות.

אנשים מלומדים באו אל המלך וכולם השיבו על שאלותיו באופנים שונים.

במענה לשאלה הראשונה, היו שאמרו שכדי לדעת את הזמן הנכון לכל פעולה, על האדם לשרטט מראש טבלה של ימים, חודשים ושנים, ולחיות בנוקשות על פיה. רק כך, הם אמרו, יוכל כל דבר להעשות בזמנו הנכון. אחרים הצהירו שזה בלתי אפשרי להחליט מראש על הזמן הנכון לכל פעולה;  יחד עם זאת, אדם אינו צריך לאפשר לעצמו לשקוע בביטול זמן סתמי. עליו לטפל תמיד בכל מה שמתרחש, ואז לבחור לעשות את מה שנחוץ ביותר. היו גם אחרים שחזרו ואמרו שככל שיהיה המלך קשוב לכל מה שמתרחש, עדיין יהא זה בלתי אפשרי לאדם אחד להחליט נכון על הזמן הנכון לכל פעולה, אבל צריך שתהיה לו מועצת חכמים שתעזור לו לקבוע את הזמן הנכון לכל דבר.

והיו גם אחרים שאמרו שישנם כמה דברים שלא יכולים להמתין עד שיובאו בפני המועצה ושלגביהם יש לקבל החלטות מיידיות. אלא שכדי להחליט, על האדם לדעת מראש מה עתיד לקרות. ואת זאת רק קוסמים יודעים. לפיכך, כדי לדעת את הזמן הנכון לכל פעולה, על האדם להיוועץ בקוסמים.
בדומה לכך, מגוונות היו התשובות גם לשאלה השניה. היו שאמרו שהאנשים להם זקוק המלך יותר מכל הם יועציו;  אחרים אמרו שאלו הם כהני הדת;  היו אלו שאמרו, הרופאים;  והיו שאמרו שהלוחמים הם הנחוצים ביותר.

לשאלה השלישית, באשר לעיסוק החשוב ביותר: היו שענו שהדבר החשוב ביותר בעולם הינו המדע. אחרים אמרו שאלו הם כישורי לוחמה ;  ואחרים, סברו שזוהי עבודת הקודש הדתית.

למרות  שהיו התשובות רבות ושונות, לא הסכים המלך עם אף אחת מהן ולא העניק פרס לאיש. אך עדיין בקש למצוא את התשובות הנכונות לשאלותיו. הוא החליט להיוועץ בנזיר הידוע לכל בחוכמתו.

הנזיר גר ביער אותו לא עזב אף פעם. הוא לא נהג לקבל איש למעט פשוטי עם. כך שהמלך לבש בגדים פשוטים ובטרם הגיע אל בית הנזיר ירד מסוסו, ובהותירו את שומרי ראשו מאחור, המשיך בדרך לבדו.

בעת שהמלך התקרב, היה הנזיר חופר באדמה שבחזית הצריף שלו. בראותו את המלך, ברך אותו לשלום והמשיך לחפור. הנזיר היה שברירי וחלש, ובכל פעם שנעץ את מעדרו באדמה והפך מעט עפר, התנשם בכבדות.
המלך נגש אליו ואמר: "באתי אליך, נזיר חכם, לבקש ממך להשיב על שלוש שאלות: כיצד אלמד לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון? מי הם האנשים להם אני זקוק ביותר, ולמי עלי, לפיכך, לתת יותר תשומת לב מאשר לאחרים? וכן, מה הם העניינים החשובים ביותר שזקוקים לתשומת לבי הראשונה?"

הנזיר הקשיב למלך, אך לא ענה דבר. הוא רק ירק על ידו ושב לחפור.

"אתה עייף", המלך אמר. "הנח לי לקחת את המעדר ולעבוד זמן-מה בשבילך".

"תודה!" אמר הנזיר, ובמוסרו את המעדר למלך, התיישב על האדמה.

כאשר סיים המלך לחפור שתי ערוגות, הפסיק ממלאכתו וחזר על שאלותיו. ושוב לא נתן הנזיר כל מענה אבל הוא קם, הושיט את ידו לעבר המעדר ואמר: "עתה נוח קמעה – והנח לי לעבוד מעט".

אך המלך לא נתן לו את המעדר והמשיך לחפור. חלפה שעה ועוד אחת. השמש החלה לשקוע מאחורי העצים והמלך, לבסוף, נעץ את המעדר באדמה ואמר: "באתי אליך, איש חכם, לקבל מענה לשאלותי. אם אינך יכול לתתו לי, אמור זאת ואשוב הביתה".

"הנה מגיע מישהו בריצה", אמר הנזיר. הבה נראה מי הוא זה".

המלך סב לאחור וראה אדם מזוקן יוצא בריצה מתוך היער. האיש החזיק את ידיו לחוצות אל בטנו, ודם זרם מתחתיהן. כאשר הגיע אל המלך, נפל מתעלף על הקרקע, נאנח חלושות. המלך והנזיר התירו את בגדי האיש. היה פצע גדול בבטנו. המלך רחץ אותו כמיטב יכולתו וחבש אותו בממחטתו ובמגבת שהיתה לנזיר. אך הדם לא פסק מלזרום, ושוב ושוב הסיר המלך את התחבושת הספוגה בדם חם, רחץ וחבש מחדש את הפצע. כאשר לבסוף חדל הדם מלזרום, התאושש האיש ובקש דבר מה לשתות. המלך הביא מים טריים ונתן לו. בינתיים השמש שקעה ונהיה קריר. לכן המלך, בעזרת הנזיר, נשא את האיש הפצוע אל תוך הצריף והניח אותו על המיטה. בשוכבו על המיטה עצם האיש את עיניו והיה שקט. המלך היה כל כך עייף מן ההליכה והעבודה שעשה. הוא נשכב לו על הסף ונרדם גם כן – וישן עמוקות במשך כל הלילה הקיצי הקצר. כשהתעורר בבוקר, נדרש לו זמן רב לפני שיכול היה לזכור היכן הוא נמצא או מי הוא האיש המזוקן המוזר השוכב על המיטה ומביט בו בעינים בורקות.

"סלח לי!" אמר האיש המזוקן בקול חלש, כשראה שהמלך ער ומביט בו.

"אינני מכיר אותך ואין לי דבר לסלוח לך עליו", אמר המלך.

"אינך מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך. אני הוא אוייבך אשר נשבע לקחת ממך נקם מכיוון שהוצאת להורג את אחי והחרמת את רכושו. ידעתי שהלכת לבדך לראות את הנזיר והחלטתי להרוג אותך בדרכך חזרה. אלא שהיום חלף ואתה לא שבת. לכן יצאתי מן המארב כדי למצוא אותך ונתקלתי בשומרי ראשך אשר זהו אותי ופצעו אותי. ברחתי מהם והייתי מדמם למוות אלמלא חבשת את פצעי. אני רציתי להרוג אותך ואתה הצלת את חיי. כעת, אם אחיה, ואם תבקש זאת, אשרת אותך כעבדך הנאמן ביותר ואגזור גם על בני לעשות כן. סלח לי !"

המלך שמח לעשות שלום עם אוייבו בקלות שכזו ולזכות בו כידיד. לא זו בלבד שסלח לו, אלא אמר שישלח את משרתיו ואת רופאו האישי לטפל בו והבטיח להשיב לו את רכושו.

בהיפרדו מן האיש הפצוע, יצא המלך החוצה אל המבואה ותר במבטו אחר הנזיר. בטרם יסע הוא בקש להתחנן פעם נוספת למענה לשאלות שהציג. הנזיר היה בחוץ, כורע על ברכיו, מפזר זרעים בערוגות שנחפרו ביום הקודם.

המלך נגש אליו ואמר: "בפעם האחרונה, אני מתחנן שתשיב על שאלותי, איש חכם."

"קבלת כבר תשובות!" אמר הנזיר, עדיין כורע על רגליו הגרומות ומביט מעלה אל המלך אשר עומד לפניו.
"איזה תשובות? למה כוונתך?" שאל המלך.

"אינך רואה", ענה הנזיר. "אלמלא ריחמת עלי בחולשתי אתמול וחפרת את הערוגות הללו בשבילי, ולו היית הולך לדרכך – היה האיש ההוא מתקיף אותך ואתה היית מתחרט על כך שלא נשארת אתי. כך שהזמן החשוב ביותר היה כשחפרת את הערוגות. ואני הייתי האדם החשוב ביותר. לעשות מעשה טוב עבורי היה העיסוק החשוב ביותר עבורך 

אחר כך, כשהאיש ההוא רץ אלינו, הזמן החשוב ביותר היה הזמן שטפלת בו, שכן אילו לא היית חובש את פצעיו, הוא היה מת מבלי לעשות עמך שלום. כך שהוא היה האדם החשוב ביותר, ומה שעשית למענו היה העיסוק החשוב ביותר. 

זכור, אם כן: יש רק זמן אחד שחשוב – עכשיו! זהו הזמן החשוב ביותר, מכיוון שזהו הזמן היחידי בו יש לנו איזשהו כח. האדם החשוב ביותר הוא זה שאתו אתה נמצא, כי לעולם אינך יכול לדעת אם יהיה לך דבר מה עם האדם הזה אי פעם. והעיסוק החשוב ביותר הוא לעשות טוב עבורו, שכן רק לשם כך נשלחת אל החיים!"

נכתב ב- 1903 ע"י לב ניקולייביץ' טולסטוי.

תורגם מאנגלית ע"י שאולה אשכנזי  B.Sc , ABNLP , מדריכה לקינסיולוגיה חינוכית, NLP ומבע-כתיבה – טיפול וליווי נשים בתהליכי שינוי ומעברי-חיים.

מוסר השכל

 
הזמן החשוב ביותר באימון – הוא זמן האימון!
פינית. השקעת. הגעת. תמצא את הזמן לנוכחות והקשבה לגוף, לשרירים ולתהליך שאתה עובר כאן-עכשיו-ברגע נתון!
האדם החשוב ביותר באימון – הוא אתה!
רק אתה יודע להרגיש מה עובר עליך, מתי הזמן לעלות ומתי לשגת לטובת המחר.
המעשה החשוב ביותר באימון – הוא האימון!
נוכחות בכל חזרה וחזרה, ריכוז לפני שנכנסים לסט, כשמסיימים תרגיל וכשמחזירים את המשקולות למקום.

אם תעשה כן, אתה תיהיה מופתע ממה שתקבל...

באהבה,
אני!

Feel. Act. Be. (a monkey)