.בבריה"מ לימדו אותנו לכבד ולאהוב את האדמה שלנו
"אמא אדמה" קראנו לה ודאגנו לטפח, לשמור ובטח שלא לטנף את המדרכות בזבל, לזרוק דברים ליד הפח ובטח שלא להעיף דברים מהחלון של הרכב..
כשטיילתי בפטרה, לצערי הרב והרבה כאב, ראיתי המון זבל זרוק על הרצפה באתר הנפלא הזה. באיזשהו שלב "הגיעו מים עד נפש" והתחלתי להרים דברים ולזרוק אותם בפחים הסמוכים.
למה?
כי זה החינוך שקיבלתי והתרבות שלמדתי ובעיני, גם אם אף אחד לא ואני כן – זה עדיין שווה את זה כי מאמץ של אדם אחד משפיע באותה מידה כמאמץ של קבוצה (ראה גנדי....) וחוץ מזה, "הכתר על הראש" לא מחליק כל פעם שאני מתכופף...
בדרך למקדש (עליה של כ- 800 מדרגות) נתקלתי בקופסת סיגריות שהייתה זרוקה באמצע "הרחוב"; התכופפתי, הרמתי ו... נתקעתי איתה ביד, כי אין פחים בדרך למקדש. דוכנים ורוכלים – בשפע, פחים – נאדה! אין מה לעשות, שמתי אותה בכיס והמשכתי לעלות.
- בשביל מה? שאלו אותי.
- אתה יכול לשים אותה על אחד הדוכנים הסגורים ויאספו אותה כשינקו.
המשכתי להתעקש שאני רוצה לזרוק אותה לפח, כי ככה נהוג. בשביל זה יש פחים, הרי אם אניח אותה על אחד הדוכנים, כאילו זרקתי אותה ברחוב, רק בצורה יותר "פוליטיקלי קורקט", משקר לעצמי שלא באמת זרקתי ולכלכתי ובעצם הפכתי לאחד מאותם האנשים המטנפים את הסביבה שהם עצמם חיים בה...
קופסת הסיגריות זכתה לעלות 800 מדרגות ולראות את אחד המקדשים היפים של פטרה.
שם, היא נחה בשלום בתוך פח של מסעדה סמוכה ואנחנו נפרדנו כידידים שחלקו מסע משותף, היא המשיכה לדרכה ואני לדרכי.
במבט לאחור, להתעקש ולסיים את אשר התחלתי ולא להישבר באמצע כי:
- "כוסומו, זו רק קופסת סיגריות!, תראה כמה זבל יש מסביב, אתה חושב שמישהו שם זין?!..."
אלא להביא אותה לפח, מקום, בו זבל אמור להזרק – היה עוצמתי לא פחות מלראות את המקדש המרהיב מופיע פתאום מאחורי הסיבוב, כשאתה מצפה לעוד גרם מדרגות!
איך זה קשור לאימונים ולתוצאות?..
אני בטוח שהבנתם מזמן את כוונת המשורר, אבל אפרט –
באימון יש דברים שכיף לעשות ולא כיף לעשות.
• לראות את הפאמפ במראה – זה כיף.
• לסדר אחריך יותר טוב ממה שקיבלת – זה כבר דורש אופי!
• לרוץ על השבועות הראשונים של התוכנית – זה כיף!
• להתחיל "לירוק דם" בשליש האחרון שלה, לא "להתעסק עם התוכנית" (במידה ואין כאב או ממצאים שליליים) לא "לייבב" למאמן ולא להציק עם שאלות: "אולי מספיק / נשנה / נגוון (מת על המילה המזויינת הזאת) / נעדכן" אלה לדחוף קדימה – "עם קופסת הסיגריות בכיס" – זה פאקינג קשה. אבל זה בדיוק מה שמייצר את השינויי שכולם מדברים עליו, אך מעטים חווים אותו!
אנשים יקרים ואהובים שלי, בחיאת ראבק, אתם באמת חושבים שהתוכנית, התרגילים או המספרים זה העיקר?!
אם כן, יש לכם טעות גדולה, למעט אנשים שמתחרים ומרוויחים מהתוצאות – אין שום קשר!
זה יכול להיות מוט, קטלבל, מזרן פילאטיס או מתח-מקבילים בפארק – אלה הם רק שבילים בדרך להארה וכל אחד מאתנו בוחר באיזה שביל לפסוע!
אך אם נחזור כל פעם לנקודת ההתחלה ונתחיל לצעוד בשביל חדש, בחשיבה ש"זה זה" - כל פעם נגיע לאותו מקום, רק אם תפאורה חדשה ונוף משתנה, וזה מה שמבלבל וגורם לתחושה מתעתעת של התקדמות והתפתחות...
לכולנו יש קופסת סיגריות בכיס ו- 800 מדרגות לטפס;
למעלה יש מקדש, פח זבל ונוף מרהיב!
תהנו מהדרך וממה שאתם תהפכו להיות, כאשר תניחו את הקופסה בתוך הדלי, תשבו על אחת האבנים הסמוכות ותתפלאו מהנוף ומהדרך, בזמן בו תחושה נפלאה של: "עשיתי משהו שאני "לא חייב" לעשות!" מתפשטת בגופכם וממלאה את הנפש בשמחה וגאווה.
העקרונות שלא נשארים בספרים שקראתם והרצאות ששמעתם – הופכים לאופי, אופי – הופך להרגל, הרגל – הופך אתכם לאדם שאתם רוצים להיות.
כל זה בסה"כ בגלל קופסת סיגריות, ואני אפילו לא מעשן...
באהבה,
אני.
Feel. Act. Be. (a monkey)
הוסף רשומת תגובה