“Time is what we want most, but what
we use worst.”
~ William Penn
זמן פיזי (זמן שעון) וזמן פסיכולוגי
(עבר / עתיד דמיוניים)
כל שימוש בזמן השעון למטרות מועילות
ושימושיות הוא הכרחי ומועיל. זה כולל כמעט את כל הפעילויות שלך בעולם הפיזי,
כי צריך זמן לפגישות, לעמוד בלוחות זמנים, להגיש פרויקטים, להגיע לשדה התעופה וכו'.
יעדים עם תאריך עתידי, אף הם באזור זמן השעון, הרי אם אתה רוצה ליצור משהו עד
תאריך מסוים, אתה קובע תאריך יעד (דד ליין), כדי שכל מה שאתה עושה יהיה מוכן עד אז,
מה שמחייב אותך ליצור תוכנית מעשית - בין אם לקחת את הילדים להצגה, לצאת
לחופשה עם חברים או להכין מצגת לפרזנטציה מול לקוח חשוב - ולעמוד בה. גם אם אתה
תצטרך לחשוב, לתכנן בראש ולסדר מחדש את הלו"ז שלך כדי לעמוד ביעדים -
אין שום בעיה, כי אתה נוכח לגמרי, תשומת הלב שלך במשימה (אגב, זו המהות של
המדיטציה) ואתה משתמש בשעון (זמן) פיזי כדי לממש אותה.
הזמן הפסיכולוגי
הוא משהו שונה מאוד. זה קורה כל פעם שאתה "תקע" (מתעכב) על המצב מנטלי
(נכנס לראש שלך), אז אתה נושר מהרגע הנוכחי ומאבד את זמן השען. אם אתה קובע
מטרה, תוך שימוש בזמן השעון כמתואר לעיל, אתה יכול לעבוד לקראתה, שזה כולל גם לחשב
מהליכים ותרחישים אפשריים בראש, תוך כדי נוכחות מלאה בזמן הזה. הסכנה היא כאשר אתה
מתחיל, באופן עקבי, להקרין את עצמך אל העתיד או העבר ולחיות שם במוח,
אתה מפסיק להיות מרוצה ממה שיש ומתחיל לדחות את הרגע הזה. ה"כאן
ועכשיו", החיים שלך הופכים להיות אמצעי להשגת המטרה, המתנה וציפייה להגיע ל"סוף",
רק שהסוף לעולם לא מגיע...
"היו היה
כומר אחד, שחשב על מין בזמן שהתפלל, והתפלל בזמן שעשה מין."
~ בדיחה ישנה
אני חוויתי את
זה על בשרי, לאורך השנים בהם הקמתי את החברה שלי, שנים של מסע לגילוי עצמי ומציאת
המקום שלי בעולם. הייתי מתוסכל כל הזמן ולא מאושר עם מה שהיה לי, היות שתמיד הקרנתי
את עצמי לתוך החזון שלי (העתיד הפסיכולוגי) ורציתי להיות "שם".
כשאתה בדרך ורק
היעד הוא המטרה, אתה עיוור לעולם סביבך, לא חווה שום דבר ולא נהנה מכלום; אני זוכר
שטיילתי ברומא מאוד רציתי לראות את הקולוסאום שבהחלט אחד מפלאי העולם. הלכתי אליו
ברגל, עם מפה ביד, עברתי דרך סמטאות ורחובות קטנים של רומה, עד שהגעתי לידע
המיוחל! כחצי שנה אחרי זה, פגשתי מאומנת חדשה במועדון שבמקור מרומא, התחלנו לשוחח,
ספרתי לה על הטיול הרגלי שלי לקולוסאום ועיניה בהקו:
- האם ראית את
זה? האם שמת לב למזרקה המדהימה? האם אתה זוכר את הסמטה הפיוטית בה התרחש...
לתדהמתי, לא רק
שלא זכרתי שום דבר ממה שהיא הזכירה, לא זכרתי אפילו שעברתי שם; כל מה שזכרתי היה...
כלום, חור שחור ואחריו - קולוסאום; הא,
ועוד דבר אני זוכר – את עיניה של ידידתי המסתכלים עלי בתדהמה "איך פספסתי את
כל היופי של רומה?"
-
מה אתה זוכר? לא משנה בן כמה אתה. מה אתה זוכר?
אם יש לך
ילדים, האם אתה זוכר: יולדות – ברית/ה – עבודה – בת/ר מצווה – הזמנה לחתונה
ומחשבות: "מתי לעזאזל זה קרה ואיפה אני הייתי?"; או שחייך הם עיסה של
עבודה ובילויים בימי שישי, כל פעם עם בן/בת זוג אחרת וחור גדול בתוך הלב; או שאולי
את מחכה ל"אקזיט המזויין הזה!" עובד ימים כלילות וממתין, ממתין עד שיבוא
דוד סאם, יקנה את החברה ואז "אני אתחיל לחיות!" ובינתיים, הימים כחודשים
וחודשים כשנים..
-
מה אתה זוכר?
ציפייה אין
סופית ל- "הנה זה אוטוטו קורה!", "אני ממש יכול לראות איך אני פורץ,
רק צריך לעבור את היום!" אבל כשאתה מתעורר בבוקר זה שוב- "היום" כי
מחר מעולם לא מגיע ונוצר רק בעקבות הפעולות שתעשה היום...
אתה כל הזמן
מתוסכל כי ההווה, הרגע הזה, לא קרוב אפילו לחזון שבראש וגם מעולם לא יהיה.
רוצה לדעת למה? כי הראש (אגו) כל פעם "יהנדס" את החזון מחדש שגם אם תגיע
אליו ידמה לך שזה לא זה; מנגנון זה מייצר את תחושת החרדה ומאידך, שהיה בעבר מייצרת
את תחושת החרטה ורגשות אשם: "למה לא עשיתי את ____" ואתה מוצא את עצמך
לכוד בלולאה אין סופית של חרדות מהעתיד (שבראש שלך) ורגשות אשם על העבר (שבראש
שלך) ומשווה את הנקודה הנוכחית בה אתה נמצא, הנקודה היחידה בה יש לך את הכוח
לשנות ולעשות משהו לתמונה שקיימת בראש שלך ולא קשורה בשום אופן וקשר למציאות.
לא צריך להמתין למוות כדי להיות בגיהינום, אנחנו מצטיינים בלייצר אותו בעודנו
בחיים.
“It is not death that a
man should fear, but never beginning to live.”
~ Marcus Aurelius, Meditations
אתה צריך למות לפני
שאתה מת, אם אתה רוצה לחיות ולחוות את החיים במלואם. אם יש לך מטרה ואתה
רואה חזון של משהו שאתה רוצה לשפר - זה נהדר! זה מקור לצמיחה אישית. מה שחשוב,
זה להישאר נוכח ולומר "כן" עד לרגע זה, ובמקום לצפות,
להקרין, להשוות ולהכחיש אותו.
היום אני עושה
את זה אחרת: כן, אני רוצה ליצור מצב אחר בעתיד והחזון שלי, זה מה שמניע
אותי. אבל ברגע שהכרזתי על המטרה וקבעתי תאריך יעד, המודעות שלי נמצאת ברגע
הזה, ב"כאן ועכשיו" בדרך שלי, בהשקעה שלי, בעבודה הקשה, במאמצים,
בשיעורים, בניסיון, בעליות וירידות לקראת המטרה. כל יום, אני מזכיר ומלמד את
עצמי להיות מאושר ולקבל ממה שיש, וזה משנה את כל התפיסה של "הרגע
הזה", מבלי לאבד את היכולת ליצור את מה שאני רוצה.
הוסף רשומת תגובה