על מה שותקים העצים

סיפור, שסופר לי ע'י ביתי סופיה, שעוד לא לגמרי למדה את שפת האדם, ועוד לא לגמרי שכחה את שפת הטבע.

- "על מה אתה חושב, עץ קטן קטן?", שואלת סופיה כל בוקר בדרך לגן.

- "על החיים שהיו לי פעם." ענה העץ.

- "ספר לי איך זה היה פעם?" מבקשת ביתי, ללא שום התחשבות בעובדה שאבא צריך להגיע לעבודה...

- פעם, מתחיל העץ, היתי רק אני והמשפחה שלי עומדים פה; עמדנו באמצע שדה גדול, אני, אחים ואחיות שלי. השמיים היו כחולים, האויר צלול, וגם אמא אדמה היתה אתנו.

הרבה ציפורים היו באות לבקר ולנוח על ענפים שלנו. לפעמים הן היו נשארות יותר זמן כדי לעזור לציפורים קטנות, שהופיעו פתאום, ללמוד לעוף ואז הם כולם ביחד היו ממשיכים הלאה;

- בוקר אחד התעוררתי ולא ראיתי את השמש. המשיך העץ בסיפור. מפלצות ענקיות פלשו לבית שלנו. מפלצות פולטות אש ועשן, הורסות ורומסות כל חיי שבדרך! מתוך המפלצות יצאו מפלצות קטנות יותר, עם כובעי פלסטיק וכלפים ענקיים; הם צעקו אחד עם השני, הסתכלו בכלף הענק והצביעו לעבר אחיי ואחיותיי...

לאחר זמן מה, המפלצות עזבו ואנחנו היינו בטוחים שהנרא מאחורינו ושהציפורים יחזרו בקרוב.

במקום הציפורים חזרו המפלצות, גדולות ונוראיות יותר ויחד עם המפלצות הקטנות, הם התחילו לרצוח את האחים ואחיות שלי! הם בכו וצעקו מרוב כאב, שאלו 'למה?' מה הם עשו שחייבים להרוג אותם; גם אמא אדמה בכתה - עשו בה חורים ענקיים עם כפות גדולות כדי לנקות את מה שנשאר מהילדים שהיא כל כך אהבה וגידלה במשך שנים רבות כל כך...

אותי הוציאו החוצה, יחד עם חלק מאמא אדמה, שמו בכלי גדול ולקחו לחדר חשוך, שם היו עצים נוספים כמוני, עצובים, בלי בית ובלי משפחה;
אני החזקתי את ידה של אמא שלי, עם השורשים.

- כואב לך אמא? שאלתי.

- כבר לא. היא ענתה לי. כאב לי הרבה יותר שהם הרגו את הילדים שלי...

אמא נפתרה בבוקר. האצבעות היבשות שלה עזבו לי את היד ושכבו כאדמה מתה בקרקעית. הביאו לי אמא חורגת שהיתה ממש נחמדה אליי אבל היא לא היתה אמא שלי...

התעוררתי כשתלתלו אותי מחדש במשאית, יחד עם עצים נוספים. אנשים במדים אפורים ישבו יחד אתנו במשאית... הגענו למקום ריק עם המון קוביות אפורות גדולות והמון חורים באדמה;

פעם, ציפור אחת סיפרה לי על בית קברות שביא בקרה בו. היא אמרה שהיו שם קוביות אפורות וחורים באדמה, בהם המפלצות הקטנות שמו מפלצות שמתו...

- אולי זה בית קברות לעצים, חשבתי לעצמי, מוזר, אבל אני עדיין חיי! רציתי לצעוק אבל נזכרתי שמפלצות לא דוברות את שפת העצים, למרות שפעם, כך ספרה לי אמא אדמה כשהיתה בחיים, שמפלצות (שלא הפכו עדיין מפלצות וקראו להם 'בני אדם') ועצים חיו בשלום אחד עם השני.

שמו אותי ואת העצים האחרים בתוך הקבר וחיברו לנו צינורות עם מים כדי שהם ירגישו טוב יותר עם עצמם;

אחרי זמן מה, מפלצות-אדם הגיע לבית הקברות ומילאו את הקוביות האפורות, כמו שפעם, כשאמא שלי והאחים שלי היו בחיים, הציפורים היו ממלאות את הצמרות שלנו...

היה נדמה לי שהוא נאנח, או שאולי זו רק רוח, שעצרה לנוח מעט, בצמרת העץ...

- מאז אני עומד כאן לבד. אמר העץ. הרבה ילדים עוברים כאן וגם הם לבד. המבוגרים כל הזמן מסתכלים או מקשיבים לכלף קטן, ולא שומעים את מה שהילדים מנסים לספר להם.

לפעמים איזה ילד עוצר לידי ואומר שלום, אבל המבוגר כל הזמן מתעצבן, כאילו מרגיש מבוכה ממני, ומפציר בילד ללכת מהר ולא להתעכב על 'שטויות' כי הוא ממש מאחר לעבודה...

את היחידה שעוצרת לשוחח איתי. המשך העץ החביב. זה מאוד נעים לי ואפילו מזכיר את הציפורים הקטנות שהיו מבקרים אותי פעם...

היה מדמה לי שהעץ בוכה..
אוף, איזה שטויות אני מדבר, מה אני ילד! זו בטח היו עלים שרשרשו ברוח...

- אמי מצטערת, אבל זה סיפור נורא עצוב. אמרה סופיה.

- גם אני מצטער. אמר העץ. מצטער שאין לי סיפור שמח יותר לספר לך, ילדה קטנה.

- איף קוראים לך? המשיכה סופיה.

- אני לא באמת יודע. חשב עץ לרגע. בעצם, פעם באו וחרטו לי מספר על אחד הענפים שלי... רגע אחד.. הנה, מצאתי: שמי הוא 33082. אמר העץ.

- איזה שם מכוער! כעסה סופי. זה לא שם שמתאים לעץ. אני אקרא לך: "דיגדוגי", כי אתה כל הזמן מדגדג אותי כשאני עוברת תחתיך בדרך לגן עם אבא שלי וזה גורם לי לצחוק ועושה לי טוב בלב...

העץ לא ענה. הוא שתק והביט בנו בהכרת תודה ושמחה, או שאולי היה זו השמש שבצבצה דרך הענפים שלו ואני שוב, מדבר שטויות. מעניין, מתי אני אתבגר..

- בואי לגן סופי. אמרתי. העץ רוצה להיות לבד עכשיו...

- תודה רבה לך, אמר לי העץ בשקט כשהתרחקנו.
- אין על מה. עניתי.

המשכנו ללכת לגן ולדבר על הא ועל דה. אבל המחשבות שלי חזרו אל העץ הבודד ואל העובדה שכמה טוב שאני לא באמת 'ממהר' לעבודה כל בוקר. 

אחרת, איך היתי יכול לספר לכם את הסיפור הזה.

שלכם,

מישה