15 ביולי 2019

חולצת ארמני


חולצת ארמני שלו היתה צחורה כשלג בהרי האלפים, כהינומה של כלה, כתלית של רבי ביום כיפור;
הוא היה מאוד גאה בחולצת הארמני שלו 'חולצת המזל', כך היה קורה לה בחיבה ואהבה. היא עלתה לו הון קטן, ביום שהוא יצאה מסמינר נוסף להגשמה עצמית והחליט שהיום זה היום!
מאז החולצה התלוותה אליו לכל ראיון עבודה, כל פגישת עסקים חושבה וכל חתימ על הסכם, שקידמה אותו צעד נוסף לחיים מלאי שפע, שהבטיח לו המורה, שפיזז על במה, כמוכה שגעת, עם אנרגיות מטורפות והבטחות שפע, בריאות, אהבה וקריירה לכל הקונה, באותו סמינר גורלי, אחריו נפגשו הוא והיא, חולצת הארמני האהובה שלו, וכרעו ברית עולמים בבריאות ובחולי, בשפע ובעוני...

היתה לו גם אישה.
איתה גם כרת ברית, אומנם פחות מחייב וסוער. הוא היה בעל למופת 'שעשה את העבודה שלו' קרי, הביא כסף טוב הביתה ובתמורה, היא לא הציקו לו עם שאלות: איפה היית עד מאוחר, האם תרצה לאכול, מתי תקדיש זמן לילד, הוא מחכה לך...

היה לו גם בן.
ילד קטן וחמוד. ילד שובב וקונדסון, כמו כל הילדים. ילד שאהב את אביו וראה בו דמות הארצה, כמו כל הבנים. הוא תמיד התעקש להמתין לאבא, למרות הפצרות נשנות של אמו ולבסוף היה נרדם על הספה בציפיה לסיבוב המפתח במנעול. הוא תמיד רצה לבלות עם אבא כמה שיותר זמן, אבל ידע שלאבא יש עבודה וזה יותר חשוב. אחרת אבא לא אוכל להגשים את עצמו ויאכזב את המורה שהתאמץ ופיזז על הבמה, באותו הסמינר הגורלי, כניראה רק בשביל אבא;

חולצת הארמני סבלה את האישה אבל ממש לא אהבה את הילד. היא תמיד פחדה שילכלך אותה בידיו המזוהמות ויפגע בלובן הקדוש שלה לעולמים. הוא הסכים ולכן דאג להרחיק את הילד בכל פעם שלבש אותה, כמו שמרחיקים אוהדים מהשטיח האדום בטקס האוסקר כשכוכב תורן יוצאה מהלימוזינה לאורות הפלאש של מצלמות הפאפרצי. לפעמים הלובן שלה השתקף במראה וסינוור אותו, כמו הפלאשים בשטיח האדום, וכניראה בגלל זה הוא לא ראה את המבט העצוב של האישה ודעמות קטנות שנולדו ומתו מיד בזויות של העין שלה, בכל פעם שהוא צעק על הבן שלו: "אל תגע בחולצה!  אתה עלול ללכלך אותה!"

הבוקר הזה לא היה שונה מכל בוקר אחר, או שבעצם כן, פגישה חשובה מאוד נקבע באחד ממלונות במרכז, פגישה שעמדה להגשים את החלום המובטח בסמינר ולהגשים את עצמו! הוא וחולצת הארמני התרגשמו ממש. הכל היה מוכן עוד מאתמול. החליפה, העניבה, המצגת עליה עשה חזרות כמו שחקן, בתיאטרון המלכותי בלונדון, הנעליים צוחצחו ועמדו זקופים גאים כחיילים מסדר ביום העצמאות.

הוא פנה אל הדלת, מתרגש מהעתיד שטרם התממש. הוא דקר את אישתו בלחי עם ספתיים קפוצות, סינן "תודה", לנסיון נואש של האישה להתקרב אליו. הוא כבר היה 'שם' בעולם של ההגשמה העצמית, הוא וחולצץ הארמני הלבנה שלו.

-        אבא, חכה לי!

'שם' התנפץ לרסיסים, לצלילי קולו של הילד; הוא חזר למציאות, ממנה רצה כל כך לברוח, וראה את הילד רץ אליו, רוצה לחבק את אבא, להפרד ולאחל לו בהצלחה ביום החשבו כל כך שלו, בוא אבא הולך סוף סוף 'להגשים את עצמו' למרות שלא בדיוק הבין מה זה אומר, אבל הוא בסה"כ ילד מה הוא כבר מבין בעולם המורכב והרציני של מבוגרים.

הוא ראה את הילד מתקרב אליו ונדרך כמו שוטר בהפגנה; רק שלא ילכלך לי את החולצה. לא עכשיו. לא היום. הוא לא ידע באם שתף את ידיו וגם לא היה איכפת לו. אבל הפעם הוא לא הספיק להגיב בזמן והילד הצליח לחבק אותו.

-       מה אתה עושה?! הוא גער.

הילד נרתע לאחור, במבט מבוהל, מסתתר בתול חיבוק של האישה, לה קראה אימא.

-        כמה פעמים בקשתי ממך לא לחבק אותי כשאני לבוש לעבודה. אתה לא מבין כמה זה חשוב לי? אם תלכלך את החולצה הלבנה שלי, מה אנשים חשובים יחשבו על עליו, שאני לא מכבד ולא רציני, אם אני מגיע לעבודה במחולצה מלוכלכת. למה אתה חושב כל הזמן רק על עצמך!

הוא המשיך לדקור עם המילים, כמו שמקעקע מחדיר דיו מתחת לאור כדי שלעולם לא ימחק. 

-        ואת. הוא פנה לאישה. למה לא עצרת אותו. גם לך לא איכפת, כל עוד הכסף נכנס לבנק, נכון?

הוא המשיך לנעוץ את המילים, כמו קצב המבתר את מה שפעם היה חיי; מבלי לראות את עיניהם של האישה והילד, שתמיד חשבו רק על עצמם.

הדלת נתרקה מאחוריו ויחד איתה גם החיים שהיו לו. העתיד המובטח עמד להתרחש ממש בעוד מספר דקות...

כשהנייד צלצל, הוא ישב בבית קפה במרכז העיר, מהרהר על הפגישה הנפלאה שהיתה – הוא, וחולצת הארמני שלו 'נתנו את השאו הכי טוב בעיר', כמו שאמר המנהל שלו, שהבטיח לחזור אליו עם תשובה בהקדם. הוא המתין לשיחה הזאת כמו שלא המתין לשום דבר בחייו, המנהל שלו היה צריך לחזר עם תשובה בנוגע לעתיד שלו. אבל זה לא היה מנהל. היה זה קול אחר. גם לא של האישה, ולא של אחד האנשים שהכיר.
היה זה קל מאוד רגוע. רגוע מדי אפילו. רגוע כל כך, עד שמשהו לא נעים זז לאורך עמוד השדרה שלו. הקול אימת את הפרטים, את תעודת הזהות ואת הכתובת, אחר כך התעניין איפה הוא נמצא והאם הוא בסביבה בטוחה.

-        אני ממש מצטערת, הבן שלך נפגע מרכב חולף בזמן שפרץ אל הכביש. ניסנו לעשות הכל. אני ממש מצטערת. אישתך כבר יודעת. הוא מצא בביה"ח....

את שאר הפרטים הוא לא שמע. וגם את הצבעים הוא לא ראה יותר. הוא גם לא זכר איך הוא הגיע לבית החולים ואיך מצא את עצמו במחלקה;
את מה שהכיר כאישתו כבר היתה שם. כליפה ביולוגית המונעת ע"י מערכת העצבים האוטונומית. הוא לא העז להביט לתוך העניים שלה, שהיו כבויות.
בתוך חדר נקי על השולחן אלומיניום, מתחת לסדין לבן, בדיוק כמו חולצת הארמני שלו, היה גוש של מה שפעם היה ילד. ילד קטן וחמוד. ילד שובב וקונדסון, כמו כל הילדים. ילד שאהב את אביו וראה בו דמות הארצה, כמו כל הבנים...

כשהנייד צלצל, הוא ישב על ספסל בית חולים במרכז העיר, מהרהר על החיבוק שהפסיד ועל המילים שהרגו את הילד הרבה לפני שהרכב סיים את המלאכה.

-        מזל טוב! צהל המנהל שלו, מצידו השני של הקו. ברוך הבא – שותף! היית מדהים היום ידידי. קר, מחושב, נטול רגש, עניינו – בדיוק 'אדם' כמוך אנחנו חיפשנו!
מחר תנוח. קח את הבן שלך לבלות. מגיע לו לדעת שיש לו אבא מוצלח כזה וחוצמזה, ילדים זה הדבר הכי חשוב, מה שווה כסף אם אין עם מי לחלוק, הא?
נפגש ביום ראשון, אלוף! ו.. שמע, החולצה שלך, היא משהו.

המנהל הצוהל ניתק את עצמו מהקו. והוא הביט בחולצה שלו, היא אכן היתה משהו...

הוא לא הגיע לעבודה ביום ראשון. גם בשני וגם בשלישי לא. העתיד וההגשמה העצמית, להם כל כך ציפה ואליהם כל כך שאף, עמדו על הרציף, כמו ילדים נטושים. הוא מעולם לא הגיע לפגוש אותם.
אולי המורה באותו הסמינר הגורלי, שכח לומר שיש מחיר לעתיד ולהגשמה העצמית, אולי הוא לא הקשיב או אולי זה היה כתוב באותיות הקטנות, שמעולם לטרח לקרוא, הרי מי מאתנו באמת מתייחס לצירוף של ה -ט.ל.ח.

משטרה מצאה אותו תלוי באחד החדרים במלון יוקרה במרכז העיר. אותו המלון בו התרחשה הפגישה החשובה כל כך. פגישה, שרשם עבורה צ'ק שלא יכל לפרוע. הוא התנדנד כמו פעמוני רוח בחדר של הבן שלו. פעמונים שכל פעם שהם מצלצלים, אחת המשאלות שלך תתגשם. הכל היה כמו שהיה, אבל מה שהדהים את כולם, היתה חולצת הארמני הלבנה שלו - צחורה כשלג בהרי האלפים, כהינומה של כלה, כתלית של רבי ביום כיפור.

פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search