19 בנובמבר 2019

פילון מחרסינה

הוא לא זכר מאיפה הוא הגיע, ומי היו ההורים שלו.
הזיכרון היחיד שלו היה מגע רך ונעים של ידיים אוהבות,
פנים מחייכות ושיר ילדים שאת מילותיו ואת המנגינה שלו שכח.

"איך הוא ידע שזה שיר ילדים?" - אתם שואלים. - כי הוא זכר גם צחוק של ילד, או אולי ילדה; צחוק שנשמע כמו צליל של פעמוני רוח על החלון בחדר המלאכה; - אלה היו הדברים היחידים שזכר.

פילון חרסינה עמד מאחורי הזכוכית, בשידה בסלון של בית אחד, שהיה כמו שאר הבתים בשכונה, שהייתה כמו שאר השכונות בעיר, שהייתה בדיוק כמו שאר הערים במדינה, שהייתה כמו שאר המדינות בעולם הקטן שלנו.
אנשים נכנסו ויצאו מהבית. אכלו. שתו. נפגשו בקבוצות קטנות, ובזמן שנשים שוחחו בצד; גברים, עם כוסות וסיגרים גדולים, עשו רושם שהם מדברים על דברים חשובים ושדעתם יכולה להשפיע;

לפעמים נפגשו רק הוא והיא. דיברו בלהט. בדקו שאין סובבים והתנשקו. לפעמים רבו והוא סטר לה ואחר כך כרע ברך והתנצל, בזמן שהיא תמנה את פניה בידה, כמו שילדים קטנים מסתתרים מהעולם האכזר על חזהו של מבוגר; לפעמים הוא היה קורע ברך מבלי לסטור לה והיה שולף אבן נוצצת שגרמה לה לבכות ושוב, להסתר את פניה בכפות ידה.
פילון מעולם לא הבין למה סטירה ואבן נוצצת גורמות לאותה התגובה אצל האישה; 
והאם לא פשוט יותר פשוט להיות...
בנינו, פילון לא הבין הרבה דברים בהתנהלות של בני האדם, אבל הוא היה מחונך ושתק.

לפעמים היה בית היה הופך לשקט. היו מכסים את כל הרהיטים בסדינים. אנשים היו שמים בגדים שחורים על הגוף, ולובשים מסכות עצובות על הפנים. 
שוב היו בוכים, רק הפעם בלי סטירות או אבנים נוצצות. 
היו מוצאים קופסה שחורה וגדולה, בה היה שוכב אחד האנשים שגר בבית. הוא היחיד שפניו היו שלוות; ללא שום דאגה, כאב או חרדה. רק שלווה נצחית.

- למה כולם בוכים? - תהה פילון בינו לבין עצמו.
אתם מבינים, עבור הפילון, כשמכניסים אותך לקופסה, היה סימן שאתה עומד לצאת לטיול, מעין הרפתקה שתיקח אותך למקום חדש.
ככה זה היה גם אז, שהידיים אוהבות אותם זכר, הכניסו אותו בעדינות לקופסה, סגרו אותה ותלתלו אותה במשך זמן מה. וכשהפילון יתעורר, הוא עמד איפה שהוא עומד תמיד. 

מה שפילון אהב הכי בעולם, זה כאשר הבית היה הופך למואר מרוב שמחה. אנשים היו דרוכים בציפייה, שהייתה מגיע בצורת 'גלולה' צורחת, ואז כולם היו יוצאים מגדרם כדי לגרום ל'גלולה' להפסיק לצעוק;

- "איך דבר כזה קטן, יכול לנהל אנשים כאלה גדולים?" - חשב לעצמו פילון. - "אולי זה האדון מהקופסה השחורה הגדולה, שחזר מטיול בצורת 'גלולה' קטנה, ועכשיו הוא כועס על כולם שלא התנהגו יפה בזמן שהוא היו מחוץ לבית?" 

כך עברו הימים, על הפילון שלנו, בבית שהיה אותו בית, באותה השכונה, באותה העיר ובאותה המדינה שלא ממש שונה מהמדינה, העיר, השכונה והבית, שאתם גרים בה, ילדים חמודים.

אבל בוקר אחד הכל השתנה.
היה זה בוקר רגיל, כמו כל בוקר שכל אחד מאתנו מכיר. 
הפילון עמד, איפה שעמד תמיד, והביט מחוץ לזכוכית. פתאום פנים קטנות הביטו בפילון. פנים קטנות וחמודות. עיניים נוצצות ושובבות. וצחוק. צחוק שנשמע כמו פעמוני רוח, בחלון בית מלאכה שזכר הפילון.

- "זו פעם ראשונה שמישהו שם לב אלי!" - התרגש הפילון. - "הרי מבוגרים תמיד עסוקים מדי במילים ריקות, כוסות, סטירת, דמעות, אבנים נוצצות, קופסאות שחורות ו'גלולות' צורחות קטנות;".

דלת הארון נפתחה, וידיים קטנות לקחו את הפילון וחיבקו אותו חזק-חזק.
היה זה אותו המגע רך, ונעים של ידיים אוהבות ו.. לפתע הפילון נזכר!
נזכר בבית מלאכה בו נולד, באומן המבוגר שהיה מכין פסלונים חמודים מחרסינה, תוך כדי ששר לעצמו שיר ילדים ישן, ולתוך כל פסלון היה יוצק גם חלק קטן מהלב שלו. 
הפילון נזכר גם בנכדה של האומן שהייתה מגיע כל יום לבית מלאכה, משחקת עם כל הפסלונים, והצחוק שלה היה כפעמוני רוח בחלון.
יום אחד לא בא יותר הנכדה.
האומן נהיה עצוב ממש ולא הכין יותר פסלונים ולא שר יותר שירים שמחים.
הוא ישב ליד החלון והביט אל הרחוב, ממתין לנכדה שמעולם לא חזרה.
אחרי זמן מה, הלך גם האומן.

- "הלך לחפש את הנכדה שלו", - חשב הפילון.

למחורת באו אנשים שלא הכיר, שמו אותו בקופסה ושלחו אותו לטיול...
הפילון נזכר בהכול.
ליבו, שהיה גם ליבו של אומן, נמלא רגש שלא הכיר והפילון בכה.
הוא בכה כי לראשונה בחייו, מישהו שם לב שהוא חיי, למרות שהוא עמד ולא זז, כי היה מחונך ומנומס.
כל הזמן שהילדה הקטנה (אולי אפילו הייתה זו הנכדה של האומן שחזרה מטיול) שחקה איתו, רצה בחדר, קפצה, צחקה, חיבקה ודברה עם הפילון - הוא הרגיש חיי!

פתאום, רגל מרושעת של שולחן נתקעה בילדה הקטנה. 
היא מעדה, ידיה נפתחו ופילון עף.

-  "אז ככה מרגישות הציפורים..." - חשב לעצמו פילון;

הוא חשב על הרבה דברים בזמן שהיה באוויר, אבל הוא היה מחונך ומנומס ולכן שמר את המחשבות לעצמו. ואולי זה היה בגלל שאף אחד לא שאל את דעתו? 

רצפת שיש לבנה התקרבה אל הפילון, או אולי היה זה הוא שהתקרב אליה.
- "בקרוב, אני אצא לטיול נוסף." - חשב לעצמו פילון וחייך.
בזמן שגופו הלבן התנפץ לרסיסים קטנים - ליבו התאחה.
גם אם היה זה לרגע אחד קטן, והמחשבה האחרונה שחשב הייתה:
 - טוב לי!

נ.ב.
כמה פילוני חרסינה יש בארון שלנו? 
כמה חלומות גנוזים? כמה חוויות לא ממומשות? 
כמה דברים שאנחנו רוצים לעשות אבל דוחים אותם, כי ________? 

מה חייב לקרות שנרשה לעצמנו לחיות? 
איזה מחיר אנחנו חייבים לשלם כיד לשחרר את עצמנו מעצמנו?

אם אתם לא מאמינים לי, תאמינו לפילון הקטן – שווה 'להתנפץ לרסיסים' בשביל לאחות את הלב!

איך זה קשור לפעילות גופנית?

רמת תפקוד שלנו, היא מה שיאפשר לנו להגשים וגם ליהנות מכל החלומות.
שימו נעליים וצאו להליכה או ריצה.
תרימו משקולת ותעשו סקווט או לחיצה. 
אהבתם?
תצרו איתי קשר ואשמח להמליץ לכם איך להמשיך, ואם אני לא אוכל, אדע להפנות למי שכן.

פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search