28 בנובמבר 2020

לא בשביל כסף! (הסוף?)

 

 

-        למי שייך הרכב החדש של אמא? – שאלתי את ניקיטה ברגע שהתיישבנו על הספה.

-        לאמא. – ענה ניקיטה בביטחון.

-        איך אתה יודע?

-        היא אמרה לי.

-        וזהו. האמנת לה?

-        כן. היא אמא שלי, היא לא תשקר לי...

-        היית שם? ראית את אמא מוציאה את הכסף מהארנק?

-        לא.

-        אז איך אתה יכול לדעת? עזוב כרגע שזאת אמא שלך והיא לא תשקר לך. הבלוגרים שאתה צופה בהם. ספרת לי שאחד מהם קנה למבורגיני, והשני גר בוילה והשלישי...

ואני שאול שוב – למי שייכים כל הדברים האלה?!

-        הםםםם... – ניקיטה משך את השוקו שלו. – אני לא יכול לדעת.

-        יופי! 

אם אגיד לך, שאני בעצם סוכן סופר חשאי, שכל יום הולך לתפוס פושעים הכי רעים. – האם זו אמת או שקר?

-        הםםםם... אתה תשקר למשפחה שלך? – ניקיטה עשה מאמצים להיאחז בשאריות של לוגיקה של ילד בן עשר.

-        במקרה הזה – כן. וזה לא נקרה לשקר. אתה זוכר את "בן 10" (סדרה מצוירת) – שסבא שלו היה סוכן שנלחם בחייזרים ולא יכל לספר לנכדים שלו כי היה אסור לו.

-        כן!

-        גם במציאות זה ככה. יש לי חברים שאף אחד לא יודע מה הם עושים. לא האישה ולא הילדים שלהם גם. כל מה שהם יודעים שאבא "חובש" וכל יום הולך לעבודה...

האם כשמישהו אומר לך משהו, אתה יכול ב א מ ת לדעת?

-        לא.

 

ניקיטה נכנס למצב הרהור עמוק שאני כה אוהב להתבונן בו מהצד. כמו שמש המופיע בין שברי ענן גשם – הופיע עלם במקום ילד בן עשר המנהל שיחות של בני עשרה עם אביו...

 

-        נכון מאוד. אתה לא. אני לא. אמא לא. אף אחד לא.

אנחנו בוחרים להאמין לאנשים. לסמוך על המילה שלהם. אבל מה קורה שמגלים שהם משקרים או לא דוברים אמת או מסלפים אותה?

-        אנחנו לא מאמינים להם יותר. – ניקיטה יישר מבט אליי. הוא ידע שכוונתי גם אליו וגם כלפי עצמי.

-        ולכן, זה הדבר הכי יקר שיש לנו – אמון שאחרים רוכשים לנו.

בחזרה לאמא שלנו. אז למי שייך הרכב היפה והחדש שלה?

-        לאמא...

ניקיטה התחיל להיות נואש, וזה היה זמן ל"גלגל הצלה"

-        אתה צודק. הרכב שייך לאמא. אבל מי שילם עליו?

-        רכב עולה הרבה כסף?.. לאמא יש כל כך הרבה כסף? אני לא יודע.

-        יופי!!! – לא היה סוף לשמחתי. חבקתי את ניקיטה חזק והמשכתי. – "אני לא יודע" זו התשובה הנכונה כי היא מצביע על הדרך לשאלה הבאה, שאם תתמיד בה – תגיע לתשובה.

לאמא אין כסף כזה. היא לקחה הלוואה מהבנק.

-        כמו הלוואה שאתם לקחתם כדי לקנות את הדירה שלנו?

-        טווווווובבבבבבבבב!!!!!!! מצוין חמוד. בדיוק כמו ההלוואה לדירה, רק קטנה בהרבה יותר.

עכשיו, האם אתה יכול לענות לשאלה שלי – למי ש י י ך הרכב של אימא?

-        אני מבין שהתשובה היא "לא" אבל לא מבין "למה לא". – חייך אליי ניקיטה.

-        כל דבר באשר הוא. כל דבר שאי פעם תקנה. גם אם זה סוכריה על מקל וגם אם זה אוטו – כל עוד לא שלמת עליו בכסף שלך, כסף "שהוצאת מהכיס" שייך למי שכן. תמיד ולעולם!

-        אז הרכב של אמא שייך לבנק?

-        נכון מאוד. עד לרגע שאמא תחזיר את הכסף שהיא לקחה מהבנק. אז הרכב יהיה באמת שלה.

 

זה לא המקום להיכנס עם ילד בן לנושא ריביות וכמה באמת עולים דברים שאנחנו "פורסים לתשלומים נוחים". מטרתי הייתה להעביר בו את העיקרון האמיתי של הדברים וברגע שזה ישקע – ריביות יהיה החלק הקל.

 

-        אבא, והרכב שלך?

-        הרכב שלי – שלי! סיימתי לשלם עליו כבר מזמן. 

אבל, למי שייכים הרכבים המפוארים של בלוגרים שלך?..

-        אני לא יודע... אולי לבנק?

-        למה אתה לא יודע?

-        כי לא הייתי שם. אני יודע רק את מה שהם אמרו בסרטון.

-        נכון מאוד. יכול מאוד להיות שזה שלהם. ויכול מאוד להיות שלא...

 

ישבנו בשקט. שנינו, אבא ובן. מחובקים. שותים איש את כוסו. חושבים איש על דברו.

 

-        אבא, למה תלית פתק "עשירים לא עובדים בשביל כסף" מעל המחשב שלך?

-        כי זה המשך של שיחה שלנו, חמוד.

חייכתי לעצמי כי התזמון של השאלה לא יכל להיות טוב יותר.

וכן, אין שוב דבר "מקרי" ביקום שלנו.

 

-        בשביל מי אמא עובדת עכשיו? – שאלתי את ניקיטה.

-        בשביל להחזיר את ההלוואה? – ניקיטה הפעיל את כל כוחות "ההתחכמות" כדי להתמודד עם השאלות שלי, והצליח לו הפעם. – בשביל לקנות לעצמה את כל מה שהיא רוצה?..

-        ניקיטה, אני שאלתי בשביל "מי" ואתה ענית בשביל "מה". – צחקתי בקול. – אתה צודק. אמא עובדת בשביל להחזיר את ההלוואה. אז בשביל "מי" היא עובדת?

-        בנק?

-        נכון. אמא עובדת בשביל בנק. אתה מבין למה? ואם לא – תנחש...

-        כי אם היא לא תחזיר את ההלוואה, הבנק ייקח לה את האוטו?

-        תותח! האם אמא יכולה להפסיק לעבוד? לצאת לחופש?

-        לא... כי היא צריכה להחזיר את ההלוואה...

-        אז עובד של מי – אמא?

-        של הבנק?

-        נכון מאוד. וגם אני.

-        למה אתה?

-        כי יש לי ולאמא משכנתא – הלוואה על דירה – שאנחנו צריכים לשלם. אתה זוכר איך קורים לאנשים ששייכים למישהו או משהו אחר?

-        עבדים.

-        אמת. – זה לא היה קל ובטח שלא היה כיף.  – האם אני יכול להפסיק לעבוד?

-        אההההה..... כן ולא. אתה צריך לשלם על דירה... אתה קונה אוכל... חוגים שלנו...

-        זה למה אני "לא" יכול להפסיק לעבוד. עכשיו, למה אני "כן"?

-        כי אתה קונה רק דברים מהכסף שיש לך. בגלל זה אתה מדבר איתי ועם סאשה על תקציב.

-        אתה ילד מאוד פיקח, ניקיטה. תשמור על הראש שלך כי יעזור לך לא פעם בעתיד.

דברת אמת.

עושר, זה לא כמה כסף יש לך, אלה כמה חופש יש לך מהכסף שיש לך.

כסף זה חשוב. זה כלי נפלא. הוא עוזר להגשים המון דברים.

כל עוד...

-        אתה לא עובד בשבילו, לא לקוח הלוואות ומנהל תקציב. – המשיך ניקיטה.

-        ובקיצור - כל עוד אני לא ע ב ד;

 

ישבנו בשקט. שנינו, אבא ובן. מחובקים. שותים איש את כוסו. חושבים איש על דברו.

שינינו את נושא השיחה, אך הטעם המר נשאר בפה.

לא קל.

 

לא קל, בלשון המעטה לנפץ חלומות או יותר נכון, הזיות, של ילד בן עשר.
אך זאת העבודה האמיתית של הורה – להכאיב מעט ולחבק חזק.

אחרת איך הם יגדלו מוכנים לעולם שיפגוש אותם?

עם כל הפיתויים, התשלומים הנוחים, החלומות שבהישג גיוץ אשראי, והלוואות כדי לסגור את החובות של אותו אשראי שהיה כה קל לגהץ רק לפני כמה חודשים....

 

מוטב שזה יכאב קצת ומעט בגיל עשר, מאשר הרבה וחזק בגיל ארבעים.

 

הסוף?


פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search