12 במרץ 2021

חשיבות. חוסר בטחון ואומנה. (חלק ג')

 


ענן עשן, כמו ערפל כבד, העלים את הספרייה ואת האולם. מלבד השולחן עם היין לא ראיתי מאום.

-        זוכר איזה ספר אהבת לקרואה בילדות? – שאלה אותי א. אופל.

-        היו הרבה. – עניתי. – בוא נלך על "שלושת המוסקטרים". קראתי אותו אין ספור פעמים.

-        נהדר! אתה יכול להביא אותו בבקשה – הוא נמצא מולך, מדף שלישי, צד ימין, כרך חום.

 

קמתי מהכיסא ופסעתי לאט, מגשש את דרכי דרך הערפל, אל עבר הספרייה.

הספר היה בדיוק במקום שציין א. אופל.

לקחתי את הספר, הסתובבתי ונדהמתי לגלות שהדרך בה הלכתי הייתה צלולה, בזמן ששאר החדר נשער עטוף בערפל, שלדעתי, היה לעוד יותר כבד.

א. אופל ישב בכיסא, עישן סיגר והמתין שאחזור עם הספר.

 

-        תודה. – קרא א. אופל. – דיומא (המחבר של הרומן "שלושת המוסקטרים") היה איש טוב. אהבתי לבקר אצלו מדי פעם. במטותא ממך, מישה, גש בבקשה ותביאה לי את "ילדי רב החובל גרנט". אני מאמין עוד ספר שקראית יותר מפעם אחת בילדות. – חייך אליי א. אופל ובכך רומז לי שהפגישות שלנו החלו הרבה לפני היותי בן ארבעים. – הפעם, לצערי, אנני יודע איפה הוא נמצא. – קרץ לי הסטן, שקע לקרוא את הרפתקאותיו של ד'ארטניאן וחבריו, ושחרר ענן עשן שכיסא אתו ואת השביל הקודם.

 

ערפל סמיך הקיף אותי מכל עבר.

ראות אפס מינוס.

הרגשה קרירה ורירית זחלה בתוך הבטן – הסטן הוריד כפפות.

זאת לא הייתה בקשה. זה היה מבחן הדגמה.

היה ברור לי דבר אחד, אם אני חוזר אחורה – לא אמצע שם כלום ואלך לאיבוד בערפל אינסופי.

"נכון מאוד", הדד קולו של א. אופל בראשי, "תביא לי בבקשה את הספר שבקשתי."

לא שהייתה לי ברירה אחרת. משכתי בכתפיים ו... עצרתי.

עצמתי את העיניים.

נשמתי מספר נשימות עמוקות והתחלתי להקשיב ללב.

הרגשתי "קול" קטן המצביע שמאלה. "אבל הספרייה מולי", חשבתי. אני זוכר שהיא הייתה מולי.

את משחקי המוח אני מכיר עוד מנעורי. לא פעם נוכחתי לדעת, שלמרות קולו של "ההיגיון הבריאה" של המוח, וכנגד "כל הסיכויים" – שהקשבתי ללב הדברים הסתדרו לטובה, כשהקשבתי למוח – פחות.

 

לאט-לאט, כדי לא להיתקל בדברים או ליפול לתהום – מי יודע איזה אתגרים הכין לי בדרך א. אופל.

אתגרים... אולי מלכודות. הרי אם לא אביא את הספר אאבד או את חיי או את שפיעותי.

"הי, זה לא מצחיק!", חשבתי בקול ורגלי מעדה לתוך בור שנפער משום מקום. הערפל החשיך. בתוך החושך נעו צללים שלא בישרו שום דבר טוב.

פחד החל לחלחל בי. הבטן התכווצה. ספקות. מחשבות "מה עם?". "אני חייב להצליח!". פחד התחלף בכעס. תחושת גאווה ואגו. "אני יכול!", "מי אם לא אני!", "אמות, אך לא איכנע!" "אם זה חשוב, אמצ.."

רגע!

פאק!

חשוב!

חשיבות!

חשיבות פנימית וחיצונית!

נפלתי במלכודת של החשיבות הפנימית והחיצונית.

אני, אני עצמי בניתי את כל זה! המחשבות שלי הן, הן המשפיעות על הסביבה, הערפל ועל מה שחיי בתוכו!

אין, ולא היה לסטן שום קשר למתרחש.

זה אני, אני!

אני, הוא זה שיצר את חלום הבלהות הזה!

"זה בסה"כ" ספר!", חשבתי. "כמו ללכת להביא דואר."

שחררתי.

הרפיתי את האחיזה.

ניערתי מעצמי את החשיבות.

הערפל חדל להיות חשוף וקודר.

תושבי הצללים נעלמו.

הבור נסגר.
ולא רק שערפל חזר להיות לבין, הוא הפך להיות יותר.. שקוף, צלול, כאילו מבקש להמחיש את הבהירות בראשי.

נשמתי.

שחררתי

בחרתי.

הלכתי עם הלב

ואכן, אחרי זמן מה, מתוך הערפל, הופיעה מולי קיר עמוס בספרים.

הקיר היה גבוהה.

ספרים אינספור התנשאו אל על.

"סבבה. נחפש – נמצא – נחזור.", חשבתי לעצמי.

עיניי החלו לרוץ על שמות הספרים..

כרכים הופיעו ונעלמו מולי, כמו נוף מתחלף מחלון רכבת.

את חלקם קראתי ואת חלקם מקווה להספיק לפני מותי.

שהייתי צריך סולם כדי לטפס למעלה – הוא סוג של "הופיעה", ליתר דיוק – מימש את עצמו מתוך הערפל.

באיזה שהוא שלב הפסיק להיות איכפת לי גם מהזמן וגם מהספר עצמו – "שאמצא, אזי אמצא", חשבתי לעצמי ו... כרך זהוב של "ילדי רב החובל גרנט" הופיע אל מול עיני.

חייכתי, אספתי את הכרך, ירדתי למטה, הסתובבתי לחזור ו...

מצאתי את עצמי עומד על רשת אינסופית באמצע חלל ריק.

 

הרשת הייתה מוארת ונקודות אור רצו שטי וערב תחת רגליי.

-        ברוך החוזר! – חייך א. אופל והזמין אותי לשבת ליד השולחן, עליו המתינה לי עמדה כוס מלאה, כנראה כאות הוכרה על הצליחה המוצלחת של המשימה.

-        ברוך המצא. הנה הספר. – חייכתי בחזרה ולקחתי לגימה גדולה מן היין שהיה פנטסטי! – איפה אנחנו?

-        מיד תקבל תשובה. ראשית, איך היה לך?

-        הכי קורב לאורגזמה! – עניתי בציניות, בעודי מרים לחיים ולוקח לגימה נוספת.

-        אתה ופרויד – צמד-חמד! – צחק א. אופל – ועכשיו, ברצינות.

-        אם ברצינות, – לקחתי נשימה – אתה הרי יודע את כל מה שאני חושב;
החוויה הייתה... מחנכת באופן כואב ומדויקת להפליא.
על בשרי חוויתי את הקלות הטיפשית של בזבוז חיים בפחדים וחששות.
איך, במקום מציאות, יוצרים גהינום.
כמה זה נוח להאשים ולבחור בתפקיד הקורבן במקום היוצר.

-        אזי קבלת את התשובה על השאלה שלך: "מהו החטא הכי גדול של בני האדם" – אמר א. אופל, קם והזמין אותי להצטרף אליו לטיול רגלי.


הספרים בספרייה הם, מה שאתם מכנים, "יעוד" או "הגשמה עצמית".
הערפל הוא החיים.
לא ניתן לדעת את הדרך, כשם שלא ניתן לראות אותה בערפל.
כל מה שאפשר, זה לעשות צעד ועוד צעד. הערפל, משקף את המחשבות שלך. המחשבות שלך מעצבות את המציאות סביבך. זה כמו להתבונן במראה – מה שאתה עושה, ההשתקפות שלך חוזרת אחריו. יש רק הבדל אחד – הערפל לא משקף מיד את המחשבות, יש זמן תגובה. ככה שמה שאתה חושב, מתממש לאחר זמן מה;

מודעות היא המפתח.
כשאתה מודע שאתה "בסה"כ הולך להביא ספר", אין חשיבות, אין ספקות, אין צורך בהוכחה עצמית, אמונה, בטחון, נחישות וכ"ד. כלום.
מודעות משאירה את עיניך על הדרך.
כשהתה הולך בערפל אתה לא יודע מה לפנים. צעד אחר צעד הדרך, ומה שעילה, נחשף ואתה מקבל החלטה בהתאם. פעול. ממשיך עד שאתה מגיע לארון הספרים.

-        ככה זה נועד להיות. – חשבתי בקול. – אבל חשיבות משנה את המציאות.

-        הטבע לא אלים ולא רשע. הטבע לא מערים מכשולים. זה לא יעיל. זה דורש יותר מדי משאבים. זה דורש מאמץ והשקעת אנרגיה מיותרת.
לרקום מזימות נקם. להתפתל. להתאמץ לצאת מכל סיפור "נקי". הפחד שלא יתפסו אותך על שקר והמאמץ המתלווה אליו כדי להסתיר – אין זו הדרך של הטבע, אלה תופעות לוואי של חשיבות פנימית וחיצונית.

-        ה"טבע" האנושי.

-        אפשר לומר.
שנתקעת בערפל, היה זה בגלל המחשבות שלך, לא שלי.
ברגע שהפסקת להיות מודע – התחלת להיות "חשוב".
במקום להתרכז במשימה התחלת להתרכז בעצמך. הפכת את עצמך לחשוב – התחלת לרצות את הספר והפכת את השגת המטרה לחשובה. התחלת לייצר פוטנציאל עודף וכוחות מאזנים הופיעו.
גם אם נניח, שאני, אדון האופל, תכננתי עבורך מלכודות – אין לך כל יכולת לדעת מה תכננתי ואיך זה יקרה. המחשבות שלך על מכשולים ומלכודות הן אלה שיצרו את הבור ואת תושבי הצללים – בכך אגב, עשית במקומי את העבודה.
אני, כמו הטבע, חלק מאותה האנרגיה, וכחלק ממנה, אנני משקיע מאמץ מיותר;
באופן אובייקטיבי, לעולם אין לך מושג מה באמת יש על הדרך. כך שבכל מצב, כל מה שנותר לך זה לפסוע קדימה מתוך מודעות.

-        הרי אין באמת ספר "שלי". הוא לא קיים. הוא מתממש לפני בסוף הדרך ומשקף את הדרך שבניתי לעצמי. כך שבסוף, אחד מקבל רומן הרפתקאות של ז'ול וורן ואחר, סיפורי אימה של אתגר אלן פה. – הבטתי בא. אופל שלא ענה, אבל החיוך שלו לא השאיר מקום לפרשנות. – אזי, אנחנו שוב מגיעים לאותה הקלישאה הישנה שזה לא היעד אלה הדרך.


-        שאלת איפה אנחנו, – שינה א. אופל את הנושא. – והבטחתי לך תשובה.
ברוך הבא למערכת הקואורדינטות של מרחב האפשרויות

-        סליחה? מה זה?

-        בוא, אסביר לך במושגים שאתה מבין – זהו ביתי שלי ושל אחי ו.. של כל היקום.
כאן, ישנן את כל האפשרויות והדברים שמתממשים בעולם הפיזי שלך.

-        כלומר, אנחנו בתוך הערפל?

-        בדיוק!

 

ההמשך יבוא...

 

 

 

פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search