5 במרץ 2021

חשיבות. חוסר בטחון ואומנה. (חלק ב')

(מסדרת סיפורים "סמול טוק עם א. אופל)


קול הצעדים הדהד במעלה הקירות של מסדרון ענק שנסגרו מעלנו בקשתות גותיות.

כהרגלו של א. אופל – לשנות תפאורה בהתאם לנושא השיחה - טיילנו בטירה עתיקה.

כהרגלי – הפסקתי להתפעל ולהתעניין בממשיות של הדבר. הכי קרוב שהדמיון שלי יכל לקחת אותי, זה להשוות את הטירה להוגוורטס (טירה מספרי "הרי פוטר").

צעדנו בשקט. כל אחד שקוע במחשבותיו.

ליתר דיוק, א. אופל שקוע במחשבותיו בלבד, היות ואת שלי הוא ידע בשנייה שחשבתי עליהן.

-        אתה צודק, – חייך א. אופל – הטירה לא קיימת במימד הקיום שלך. הבטחתי לך תשובה לגבי החשיבות החיצונית, אזי הגענו.

אכן, הגענו לפתחו של אולם ענק, מואר בנברשות נר רבות ושטיח מקיר לקיר הפך את הרצפה למעין דשה רך; ואז שמתי לב לתכולה של האולם.

מי שראה "אינדיאנה ג'ונס", זוכר את "מערות האוצר" של הנאצים – אוסף של דברי ערך, יצירות אומנות, רכבי יוקרה, תכשיטים וכו' – זה היה כזה.

באמצע האולם, כנהוג, המתין לנו שולחן עלול ושתי כיסאות.

על שולחן עמד בקבוק "שאטו מוטון-רוטשילד" 1945.

"לחיים!" – אמרתי לא. אופל אחרי שחלצתי את הפקפק ומזגתי לשנינו.

צליל עדין של נקישת זכוכית הדהד על קירות כמו כדור פינג-פונג.

 

-        הסיבה שאנחנו כאן, היא כדי להמחיש את החשיבות החיצונית? – שאלתי. היין היה נפלא!

-        אמת. – משך א. אופל בעודו מגלגל את היין.

-        אזי, חשיבות חיצונית זו חשיבות שאנחנו מעניקים לחפצים חיצוניים?.. – אמרתי. עצרתי. חשבתי. זה לא יכול להיות כל כך שטחי.

-        אתה צודק, זה לא. – חייך א. אופל שקרא את מחשבותיי. לפעמים היה נדמה לי שהוא משוחח אותי מתוך נימוס. אחרת, יכלנו לקיים את השיחות כמחשבות בלבד. – זאת לא החשיבות. חשיבות היא תופעת לוואי. כמו כוח משיכה או דחייה, הוא תוצר לוואי של מרחק של מטענים.

 

הבטתי מסביב, על "כל הטוב" הזה.

ולא הרגשתי כלום.

מעולם לא נמשכתי ל"זה".

מעולם לא רדפתי ולא הייתי מוכן להקריב את חיי בשביל בית מפוצץ.

בריכות, רכבים, טלוויזיות. כלים..

מעולם לא הבנתי אנשים שרדפו אחרי כל זה. היו מוכנים לעמוד בתור. לעבוד ימים ולילות.

להוכיח את עצמם דרך החפצים שהם צוברים, רק בשביל לגלות ש"זה" כבר לא באופנה אבל "זה" – כן.

והאגור התחיל לרוץ ולסובב את הגלגל מחדש.

כל הבתים ילד עם כל העושר תמיד הזכיר לי את הפירמידות.

אנשים השקיעו חיים כדי לבנות לעצמם מצווה מפוארת ואז להמשיך הלאה ולהשאיר את הכל מאחוריהם.

בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני עני.

מעולם לא היה לנו כסף.

מעולם לא חוויתי איך זה שיש ואתה יכול.

עם השנים הבנתי שזה לא זה.

לא הייתי מתנגד אבל גם לא מוכן לשלם על זה בחיי.

להיות חלק מן ההדר הקונפורמי שמובל עיוור ע"י כלל הרסני ומפחיד "תעשה כמוני".

להיות "כמו כולם". לרדוף אחרי "כולם".

לא תודה.

אני לא רואה ערך...

ערך!

זהו!

פאקינג "ערך!"

זאת התשובה!

חשיבות חיצונית היא תופעת לוואי של ערך שמעניקים לחפצים ניטרליים!

"לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" – נזכרתי בפסוק משמות כ', ד'.

ברגע שאנחנו מעניקים ערך רב מדי לחפץ, כאילו הפכנו אותו לאל. השתעבדו אליו. סוגדים לו. מוכנים לעשות הכל באופן עיוור רק כדי להשיגו.

אבל זה לא רק אני. זה גם הוא, היא, הם.

מופיעה תחרות. עוינות. שנאה. קינאה. וכדור השלג מתחיל להתגלגל.

מופיע גם מי שאומר איך ומה לעשות כדי להשיג.

מתחיל לפרש "למה אתה לא והוא כן" – תחילת של דת.

ואז – שניים רבים והשלישי לוקח.

יש אומן, המושך בחוטים, ויש בובות שרוקדות...

 

צליל מחיאות כף שהדהד באולם ריק שלף אותי מרצף המחשבות ששקעתי בהן.

הסטן, בכבודו, מחה לי כפיים?

-        אתה יודע מה הסיבה שאנחנו משוחחים? – שאל אותי א. אופל בהמשך למחשבה שלי. – אתה מתהלך בין שני עולמות. אתה מאמין ומטיל ספק באותה המידה. אינך נותן ערך רב לחפצים, אלה משתמש בהם במידת הצורך. אתה מוכן לשתף פעולה עם ההדר אך לא ללכת אתו.

-        ובקיצור, – המשכתי בחיוך – טיולים מאורגנים הם לא הקטע שלי.

-        משהו כזה. – הנהן הסטן. – אך מה שבאמת קסם לי אצלך, הוא נקודת המבט שלך עליי ועל אחי, או מה שאתם, בני אנוש, מכנים אלוהים.

-        כי אתה לא כזה רע, כמו שמציירים או ליתר דיוק מוכרים אותך, וה' לא בדיוק תואם את הבידול והמיתוג המיוחס לו.

-        ועל כן אנחנו כאן! – א. אופל הושיט את ידו אל האולם הריק.

 

רגע! האולם היה ריק?!

ריק.
כל היצירות נעלמו. ורק קירות ערומים ואפורים, דרכם הדהדו קולותינו, התנשאו מעלינו.

ואז, כמו בכל פעם, החדר התחיל להשתנות – צליל צרצרים של להבות אש שליקקו בולי עץ, סימנו את בואו של האח, שהופיע תרם, ואחריו מדפי ספרים, ארון יינות ושולחן סנוקר – לא יכולתי שלא לחייך, הרי א. אופל שיחזר במדויק את חדר החלומות שלי. 

 

-        תודה.

-        אין על מה. – הסטן מזג כוס נוספת – לחיים!

-        לחיים. אז, מה פספסתי לגבי החשיבות הפנימית? – פניתי אל א. אופל. – הרי הייתי מאוד קרוב, אבל לא מדויק. דייקני בבקשה, הוד מעלתך.

-        תודה, אבל בלי "הוד מעלתך" בבקשה – א. אופל גלגל את העיניים. – מספיק לי מפגרים והטקסים ההזויים שלהם בבתי הקברות. אין לך מושג כמה זמן אני סובל מ"הוד חשכך", "הוד מעלתך", אדון הרשע" וכד'. כל פעם שאני חושב שהמין האנושי הגיע לתחתית – אני שומע דפיקה מלמטה. "הברקה אומנותית" נוספת מגיחה לעולם. בשמו של אחי – ה' בשבילך – אני לא רוצח חתולים, אין לי עניין בבתולות ונשים ככל. גם לא בגברים או עזים. אני לא אוהב רוק כבד או מטל. אני מעדיף להקשיב למוצרט או לאלה פיצג'רלד. אני, בתור ישות אנרגטית, לא ניזון מדם של אף אחד. אין לי כנפיים. לא יורק אש. לא שורף אנשים בסירים ולא נלחם עם מלאכים. פאק!

-        פרקת! בן אד.. סליחה.

 

 בשלב הזה שנינו אבדנו רצינות ופרצנו בצחוק.

 

-        "ערב "דאחקות" עם א. אופל.
המופע של פעם בחיים!
כוס יין מתנה.
תשלום סמלי – נשמתך".

-        אם לא היית מאמן, יכולת להיות קופירייטר. – חייך א. אופל בעודו, עד כמה שהדבר נשמע הזוי, מנגב את הדמעות של צחוק. ואז, בהרף עין הוא הרצין והמשיך, – כהרגלך, היית קרוב. עבור אלו שמרצים דאחקות איתי או, ליתר דיוק, על חשבוני – המופע הוא אכן, מופע של פעם בחיים...

שאלת מה פספסת בחשיבות חיצונית.

-        כן, אדוני.

-        דייקת את הרוב.
חשיבות חיצונית היא תופעת לוואי לערך מוגזם שנותנים לחפצים.
הערך בתורו, משעבד וגורם להיווצרות של רצון לבעלות על משהו שעוד לא שם.

-        הרצון, זה החשיבות הפנימית, עליה ספרת לי בפעם הקודמת.

-        בדיוק! עכשיו שם לב מה קורה.
כשיש לך רצון לקבל משהו, נוצרת אמונה – אני יכול, מגיע לי וכו' – איפה שיש אמונה, יש מקום לספק. איפה שיש מקום לספק, מופיע הצורך לביטחון עצמי, אמונה עצמית וכ'.
עכשיו, במקום פשוט לגשת ולקחת – כמו בדוגמה עם הנשף – האדם מתחיל להרים לעצמו קשיים, דרך אמונות וצרכים כוזבים שהוא עצמו יצר. שלב הבא, הוא מיקור חוץ, או חובת הוכחה עצמית דרך צד ג' – הרי, אם אתה לא מאמין שאתה ראוי, ומטיל ספק ביכולתך, אתה זקוק למישהו אחר שישכנע אותך שאתה כן.

-        וככה מופיעים מקצועות כמו פסיכולוגים ומאמנים.

-        אלה מה! מי ייצר את האמונה שאתם "שבורים"? שאתם זקוקים ל"שיפור עצמי"? שחייבים לחטט בעבר.

-        אלה שידעו פשוט לגשת ולקחת.

-        תגיד – א. אופל הזדקף בכיסא והביט לי לתוך העיניים. – כמה כבשים יש בהדר?

-        המון.

-        וכמה רועים?

-        אחד.

-        כמה כלבים יש לרועה כדי להשליט סדר ולמנוע מהכבשים לעשות מה שהן רוצות.

-        פחות מהכבשים, זה בטוח.

-        אז למה כבשים, שמספרית יכולים לדרוס את הכלבים ואת הרועה, משתפים פעולה?

 

הדימוי לא היה חדש. גם לא המחשבה. אבל, שסטן מביט לך בעיניים, ואף מעבר, ושואל אותך – זה מפחיד.

 

-        נניח לזה בינתיים. – א. אופל שקע בכיסא והדליק סיגר. – זה נושא אחר ולא לעכשיו. בוא נומר ש"זרקתי לך עצם" לחשוב עליה. 
בחזרה לחשיבות חיצונית. האם אני יכול לשאול אותך שאלה, בבקשה?

-        כמובן.

-        תגיד לי מישה היקר, שאתה הולך לקחת מכתב מתיבת הדואר שלך. מה אתה עושה?

-        כלום. קם – יורד – אוסף – חוזר. זהו.

-        מצוין! עכשיו, תגיד לי בבקשה, האם אתה זקוק לאמונה שאתה יכול לקחת את המכתב מהתיבה?

-        לא.

-        תענוג! האם אתה מרגיש שחסר לך ידע – מלבד לדעת את מספר הדירה של עצמך – ללכת לקחת את המכתב?

-        יופי! האם אתה מרגיש חוסר בטחון ללכת ולקחת את המכתב?

-        לא.

-        פנטסטי! האם אתה זקוק לקואצ'ר שילווה אותך בתהליך איסוף המכתב, או פסיכולוג שיגיד לך שזה, שאבא שלך עזב, עדיין הופך אותך לראוי ללכת ולקחת את המכתב מהתיבה?

-        לא. – התחלתי לצחקק חרש. העניין קבל תפנית גרוטסקית.

-        אתה רואה, – חייך א. אופל – אתה צוחק, ובצדק. הרוב, לאומת זאת, מתייחס לנושא ברצינות רבה. וחיים חיים אומללים וקשים, בהם הם צריכים להערים על אינספור קשיים שהם עצמם יצרו.

 

א. אופל משך בכתפיים, שקע עוד יותר בכיסא, ושחרר ענן עשן סמיך ולבן שעטף את החדר.

 

המשך יבוא...

 

פרסום תגובה

Whatsapp Button works on Mobile Device only

Start typing and press Enter to search