FATHER TIME

כל ערב, לפני השינה, אני עושה סיבוב בחדרים של הילדים שלי.

לכבות את המזגן ואת מנורות הלילה.

לומר להם לילה טוב.

לשבת מספר רגעים.

לכסות אותם וללטף.

לנצור את הרגע.

כל ערב, לפני שאני יוצאה מחדרם, אני מביט על המדף הקטן עליו עומד שעון חול.

 

שעון חול הוא מתנה מ- "אבא זמן".

שתינוק נולד, "אבא זמן" הופך את השעון.

החול מתחיל לרוץ.

ללא רחמים.

ימים, חודשים ושנים עפים כמו דפים מגזין אותו אנחנו מדפדפים ברפרוף בחדר המתנה ל....

אפשר לשמוע את ה- "שששששששששששששששששש" של גרגירי החול נערמים אחד על השני.

 

בוקר.

חושך.

מבטח.

קפה.

מנורת לילה.

מסך.

חרוזים שחורים של אותיות שהופכות למילים, מילים למשפטים.

אלה הן רסיסי רגשות.

רגש מתחיל בלב ועובר דרך אצבעות לגיליון וורד לבן.

לבן כמו תכריך.

מוכן לעטוף את הרגש המת.

 

אני מתגעגע למכונת כתיבה ישנה.

דף מחוספס מוכן לקלוט ולנצור בו את הרגש לעד.

כמו עור, שנוצר דיו של קעקוע.

הייתי חושב פעמיים בתרם מקליד.

לא ניתן היה לשנות את מה שהוטבע.

כל משפט כאב.

כל פסקה נולדה מתוך כאב לידה, כמו חלק חדש של קעקוע;

פעם, הייתי מקעקע רגשות על עור מנייר.

 

אני מתגעגע לאור של נר.

אור היה חיי.

הוא היא רוקד למקצב הרגשות.

הוא מזכיר לך על הזמן שעובר.

מעצים את הכאב.

מאחד אותי עם הרגש.

עד שתקתוק מכונת כתיבה, כזמזום מכונת קעקוע, היה בולע את הכל.

עד שהייתי מתעורר לריח הנר שכבאה.

ועל הנייר היה עוד רגש מקועקע.

מנצנץ בדיו שתרם יבש כשתינוק רך שרק יצאה מרחם אימו.

 

אני מתגעגע למצלמה ישנה.

בה הייתי טוען סרט.

מצלמה, כמו מכונת כתיבה, הייתה מקעקעת רגשות על סרט צילום.

תמונות עלו כסף.

הייתי חושב לפני ללחוץ ולשמוע את כפתור הצמצם.

הייתי מתלבט בכאב.

כמו עם מילים.

כל תמונה – רגש.

כל רגש – לידה.

 

תמונות שפתחתי תפסו מקום באלבום.

גם לאלבום אני מתגעגע.

באלבום היה מספר מקומות מוגבל.

אי אפשר היה להכניס אליו את "כל" התמונות.

אפשר היה להכניס אליו "רק" את התמונות.

אבלום תמונות דומה לחיים שלנו – מספר מקומות מוגבל.

אי אפשר להכניס אליו את "כל" ה_________ ,

אפשר להכניס אליו "רק" את ה___________ .

 

פעם,

רגש וזיכרון היו מוצר.

היום הם הפכו למצרך.

נייר צילום ונייר כתיבה עלו כסף.

36 תמונות ו- 100 דפים.

מספר מקומות מוגבל.

כמו ימי חיינו.

 

היום,

גיליון וורד בולע את הטקסט כאדמה את המתים.

הכל הולך כי הכל אפשר לשנות ולמחוק כלא היה.

מצלמה דיגיטלית מצלמת ללא הכרה – היות והיא לא מרגישה כלום.

או אולי זאת לא המצלמה אלה מי שלוחץ על הכפתור.

התמונות עולות לענן – אירוני משהו.

ענן, הוא מקום קבורה של זיכרונות.

אינספור תמונות שלעולם לא יפתחו.

תמונות של נופים, תינוקות וחתולים.

ההשליה של "יום אחד אני אצפה בהן" היא אותה ההשליה כמו "יש לי זמן ל__________ ."

 

אני מביט על שעון החול שלי.

"ששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש"

 

פעם,

ניסיתי לעצור אותו.

הייתי תופס חופן חול ומנסה למלא את השעון מחדש.

הייתי משתין עליו כדי שהחול יהיה רטוב ויפסיק לרוץ.

או לפחות יאט.

ניסיתי להפוך לגרגירי חול בעצמי.

 

היום,

אני נהנה מרחש של גרגירים רצים, כמו מרחש הגלים בים.

אני מתרכז בחול שנשאר מלמעלה.

לא אוכל לזכור את "כל" הגרגירים.

אוכל לזכור "רק" את הגרגירים.

אני בוחן ובוחר כל גרגיר וגרגיר, כמו טבח בורר אורז.

לא "כל" הגרגירים נכנסים לסיר...

 

אני מביט על העור שלי.

גם הוא נייר כתיבה.

עליו אני כותב את סיפור חיי.

לא אוכל לקעקע עליו את "כל" הרגעים,

אוכל לקעקע עליו "רק" את הרגעים.

 

אני מסרב להפוך את הרגשות שלי למצרך.

מספר המקומות מוגבל.

 

כל ערב, לפני השינה, אני עושה סיבוב בחדרים של הילדים שלי.

לכבות את המזגן ואת מנורות הלילה.

לומר להם לילה טוב.

לשבת מספר רגעים.

לכסות אותם וללטף.

לנצור את הרגע.

אנני לקוח כמובן מאילו שאתעורר מחר.

 

"רגע, ומה עם שעון החול?" – אתם שואלים.

"שירוץ לו." – תשובתי אליכם. – "לא בחול שנזל עלינו להתרכז"

 

שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש